לא מזמן קבעתי להיפגש עם חברה טובה בכניסה לחניון של בניין דירות. הגעתי ליעד והתקרבתי למחסום בכניסה לחניון. מצידו השמאלי של המחסום עמד אינטרקום ממנו ניתן היה לצלצל לשומר. על לוח האינטרקום נכתב בבירור: “לחץ על הכפתור לקרוא לשומר” ולידו כפתור פלסטיק גדול ובולט. לחצתי על הכפתור אך דבר לא קרה. לחצתי שוב, הפעם בחוזקה, ועדיין הכפתור לא נלחץ. העיניים שלי סרקו בקפדנות את כל הלוח ולא ראיתי כל כפתור או לחצן אחר. התקשרתי לחברתי, שכבר חנתה במקום, ושיתפתי אותה במצוקה הקלה. “לא יכול להיות. אני נכנסתי לפנייך, תלחצי שוב” עודדה אותי. באין אלטרנטיבה אחרת, לחצתי שוב על אותו כפתור פלסטיק אך לשווא. הכפתור בוודאות אינו לחיץ. “תלחצי על כל מקום אפשרי באינטרקום” הפצירה נחושה החברה. נבוכה, סרקתי שוב את פני האינטרקום אך לבד מאותו כפתור פלסטיק בולט כל שעיני ראו הוא לוח מתכת סטנדרטי עם חריצים וכמה ברגים מתכתיים שטוחים. היה נראה לי טיפשי ללחוץ על לוח מתכת. “טוב, אני באה” נכנעה החברה. כשהגיעה, לחצה בקלילות על מה שנראה לי עד אותו רגע כבורג מתכת קטן ושטוח אך הסתבר כלחצן המיוחל ובתוך שניות נשמע קולו של השומר והשער נפתח.
התקרית הזאת העסיקה אותי דקות ארוכות אחרי שנכנסנו לבניין. כיצד לא ראיתי את מה שהיה ממש לנגד עיני כל הזמן? איך זה שלא עלה בדעתי ללחוץ על עיגולי המתכת השטוחים?ככל שחשבתי על כך יותר הבנתי שמה שקרה לי בדוגמא זו קשור לכך שהגעתי עם תמונה מוכנה מראש בנוגע לאיך אמור להיראות לחצן של אינטרקום. לחצן, בתפיסה שלי, אמור להיראות בגודל מסוים, בבולטות מסוימת. רק כך ולא אחרת. לא הצלחתי לשחרר את התסריט ולתת למידע חדש לחדור לראשי. או במילים אחרות – הגעתי עם תפיסה סובייקטיבית למעמד החנייה. חוויה זו התקשרה אצלי לעיקרון יסוד בתיאוריה של אלפרד אלדר. כל תלמיד בחוג לפסיכותרפיה אדלריאנית לומד כבר בשנה הראשונה על עקרון הסובייקטיביות. אלפרד אדלר יצא כנגד הגישה האובייקטיבית, של תקופתו, ששאפה, בהתאם לרוח המדעית, להגיע לתשובות אובייקטיביות ואבסולוטיות בנוגע להבנת המציאות. לעומתה, אדלר סבר ששום דבר איננו מוחלט ושאין אמת מוחלטת (לבד מאמת אחת שאותה כינה “הגיון הברזל של החיים החברתיים”). כל דבר יכול להיות נכון או לא נכון, תלוי בזוית הראייה של המתבונן. הדבר נכון לגבי כל תפיסה שיש לנו על החיים.במהלך 5 השנים הראשונות לחיים יוצר לעצמו האדם, בעקבות סדרה של השפעות, אוסף הנחות בסיסיות, טענות ומשפטים. ההנחות הללו מתייחסות לכל מה שיש בתבל ובעיקר למה שקשור למישור החברתי והן מסכמות עבור האדם בתמצית:
“החיים הם כאלו וכאלו, אני כך וכך, על מנת למצוא לי מקום של שייכות, משמעות וערך אני צריך כך וכך..” סדרת ההנחות הזו, שיש לכל אדם, נמצאת שם על בסיס של טעות. הטעות היא שהאדם חושב שההנחות הללו הן אמת אובייקטיבית בשעה שהן אמת סובייקטיבית.
התפיסות הללו מתפקדות כמעין GPS פנימי במטרה לעזור לנו לנוע ולהתקדם במציאות. הבעיה היא, שאנחנו מתחילים לתפוס את המציאות בכפוף לתפיסות הללו ולפעמים לא נותנים לאינפורמציה חדשה לחדור למערכת. אנחנו מתחילים לחוות את המציאות עם פחות ופחות דרגות חופש. וכך יוצא, שבמקום לקדם אותנו, התפיסות הללו לפעמים מגבילות ומעכבות אותנו.זה בדיוק מה שקרה לי באותה פגישה מתוכננת בחניון. הסקתי באופן כמעט לא מודע שהכפתור הגדול מפלסטיק הוא הלחצן הנכון, ושללוח המתכת שמתחתיו אין קשר לאינטרקום והתקבעתי על הנחה זאת. כתוצאה מכך נשארתי תקועה במקום.לכן, כדאי לאתגר את האמונה שלנו בדבר גבולות “אמיתיים ואובייקטיביים” בעולם המציאות ולתהות אם אמנם הם קיימים מחוץ למחשבותינו.
מאת נועה שריג, מטפלת באמנות, פסיכותרפיסטית אדלריאנית בוגרת “מכון אדלר” ,מאמנת אישית ומדריכת הורים. www.noasarig.com
