Search
Generic filters

על תפיסה אנכית ואפקית

We are brothers and sisters, not competitors or rivals.”— Henri Nouwen, Here and Now”

יאיר, בני הקטן בן השש, ואני משחקים מונופול. זה המשחק האהוב עליו. אנחנו משחקים והפעם הקוביות לצידו. יאיר צובר נכסים וממון ואצלי העניינים מזהירים פחות. הוא שם לב למצבי העגום ובסיבוב הבא מושיט לי כמה שטרות. “קחי אמא. את ענייה”. אני מחייכת בתודה ודוחה את הצעתו הנדיבה. “מה פתאום יאיר. זה חלק מחוקי המשחק, זה בסדר”. הוא מתעקש. “קחי, קחי. אני רוצה לתת לך”. אני חוככת בדעתי, מחליטה שיותר חשוב לי לשחק בנועם מאשר להתעקש לדבוק בחוקי המשחק ונעתרת. הוא זוכה בחברה הציבורית החמישית שלו ומוסר אותה לידי. “לי יש כבר ארבע. לך אין אפילו חברה אחת. זה לא פייר”.

אני מתפנה להתפעל מנקודת המבט שלו.

אני מלמדת את הילד שלי את המשחק הקפיטליסטי של החברה המערבית: החיים הם תחרות, שליטה היא שם המשחק והמטרה היא לרמוס את היריב בהפרש הגדול ביותר האפשרי. יש מקום למנצח אחד בלבד. הילד הקטן שלי, מלמד אותי משחק אחר: אנחנו בסך הכל שני חברים שמשחקים בלקנות רכוש, ובכל פעם שלמישהו מאיתנו חסר, השני דואג לו. יש מקום לכולם. איזה משחק עדיף? מה אנחנו בוחרים לשחק?

במהלך לימודי פסיכותרפיה במכון אדלר, לימדה אותנו ד”ר זיוית אברמסון על האופנים השונים בהם תופסים אנשים שונים את החיים החברתיים ושיתפה אותנו בדימוי של לידיה זיכר (Sicher, 1991), הממחיש את שתי התפיסות הללו. היא קראה להן:  “הציר האנכי” ו”הציר האופקי”.

על פי התפיסה של הציר האנכי החיים החברתיים מחולקים לסולמות מטפוריים שבהם יש על כל שלב בסולם מקום רק לאדם אחד או קבוצה אחת. המטרה בתפיסה זו היא להתמקם כמה שיותר גבוה בסולם. המסקנה המתבקשת מתפיסת עולם כזאת,  היא שהחיים הם בעצם תחרות בלתי פוסקת בין אנשים.

האוחזים בהשקפה האופקית, לעומת זאת, מאמינים שכל בני האדם הם שווי ערך. כולם, על פי הדימוי, מצויים על אותו קו אופקי שאפשר לסמן אותו על פני האדמה של כדור הארץ.  כולם צועדים יחד ולכל אחד יש מקום. משימות ההישרדות, הקיום וההתפתחות של המין האנושי דורשות תרומה מכל אחד ואחד. על מנת להצליח במשימות האלה יש צורך בשיתוף פעולה. המסקנות של אנשים שאוחזים בתפיסה כזאת היא שבני האדם לא מצויים במצב של תחרות, יש מקום לכל אחד וכדאי להתרכז בהגשמת התרומה האישית של כל אינדיבידואל.

משחק המונופול עם בני גם לי להרהר שוב על שתי התפיסות השונות הללו. אין זה מפתיע שדווקא ילד קטן שאינו שבוי עדיין בתפיסה האנכית המקובלת מציע לי את הגישה האופקית.

מאת נועה שריג, מטפלת באמנות, פסיכותרפיסטית אדלריאנית בוגרת “מכון אדלר” ומאמנת אישית. www.noasarig.com

דילוג לתוכן