עוד סיפור אחד ודי (ודי) מאת: שירלי רם עמית

בקיבוץ קראו לזה “השכבה”, והנוהל היה כזה: אנחנו שוכבים במיטות, ארבעה בחדר, והמטפלת או המורה התורנית יושבת במסדרון ומספרת בקולי קולות, כדי שכולם ישמעו, פרק מספר-בהמשכים כלשהו. מדי פעם היא נוזפת בצעקה “לא לדבר שם!”, וכשהיא מסיימת את הפרק היא מוודאת שאנחנו “מסתובבים לקיר” והולכת הביתה ומשאירה אותנו לנפשותינו, לפחדינו, למשחקינו ולשיחותינו אל תוך הלילה…

בימינו כל ההורים “משכיבים” את הילדים בעצמם, בחדר הסמוך, אך לא פעם זה לוקח שעה או שעתיים, והרבה פעמים גם “נגמר בבכי”. משני הצדדים.

“איך זה יכול להיות?!”, הם שואלים את עצמם ואותי, “כל היום היה כל-כך כיף, אז למה הסיום של היום הוא גם הסיוט של היום?!”

אנחנו עדיין בעניין של הקשבה.

גם הניג’וסים האינסופיים האלו (עוד מים… עוד פיפי…עוד חיבוק…יש פיל בארון…), נועדו להגיד לנו משהו.
נסו לבדוק אם אחת מהאמירות הבאות יכולה להתאים לילד או לילדה  שלכם:

  1. השעה לא מתאימה לי – אולי הוא לא עייף? אולי ישן יותר מדי בצהריים? ואולי שעת ההשכבה שקבעתם כבר מוקדמת מדי עבורו?  יתכן שעוד עשרים דקות ביציאה, יחסכו לכם שעה וחצי…
  2. אני צריכה זמן נוסף אתכם – האם יתכן שבאמת חסר לה זמן אתכם? האם יתכן שחסר לה זמן אתכם בלי ה א ח י ם  שלה? ואולי היא רוצה להרגיש שהיא הבכורה, שזכותה ללכת לישון קצת אחרי אחיה הצעירים?  גם כאן, רבע שעה לבד אתכם בסלון (והכוונה היא לא ל”את יושבת בשקט ולא מפריעה לנו” אלא ל”בואי נבלה יחד – רק אחת ואנחנו”) יכולה  לתת את התחושה שהיא אחת ויחידה ובעלת זכויות מיוחדות. זה מגיע לה, ולו בגלל שנולדה ראשונה.
  3. הקצב שלי שונה – לילדים שונים קצב שונה. יש ילדים שזקוקים ליותר זמן במעברים, בפרידות, בתהליכים…לילדים כאלו לא מתאים ש”יתקתקו” אותם, והמילים הכי מאיימות עבורם הן “אחת ושתיים למיטה”. הם זקוקים לזמן כדי להתרגל למיטה, להיפרד מהיום, להיפרד מאתנו. ההצצות שלכם בשעון מאיימות עליהם ומזכירות להם שתיכף יישארו לבד, והם עוד לא הספיקו לכבות את המנועים…

אז הנה הצעה:

הסתכלו בשעון ובדקו כמה זמן הקדשתם ל”הלוך ושוב” המעצבן – להחזיר למיטה, לצעוק, לאיים, לשכב, לקום, לחזור…
עשרים דקות? חצי שעה?
מחר בערב קחו את הזמן הזה והעניקו אותו בנדיבות לילד שלכם. במקום לבזבז אותו על תנועות-סרק ועצבים, בלו אותו עם הילד במיטה שלו, בשיחה, בשיר, בליטוף. תנו לו להירדם בידיעה ברורה שאתם שם, שאתם לא הולכים לשום מקום, ושאתם אפילו נהנים מהזמן הזה איתו.

אני יודעת, אחד הפחדים הגדולים שלכם הוא שאם תתנו אצבע, הילדים ירצו את כל היד. אני כבר שומעת אתכם שואלים בבעתה – “וככה זה יהיה לתמיד? מעכשיו נצטרך לשכב לידו כל ערב?”.
ובכן, אני קוראת לכם מעל במה זו – תנו את כל היד…ובאהבה.
רוב הסיכויים שאחרי כמה ימים, כשהילדים שלכם יאמינו שאתם באמת שם איתם, בלי שעון ובלי למהר לטלוויזיה, הצורך שלהם יתמלא והם יירדמו עם חיוך רגוע, אולי כבר אחרי חמש דקות.
אבל גם אם תצטרכו לשכב לידם כל ערב וללטף את ראשם במשך עשרים דקות עד שיירדמו – מאד יכול להיות שאלו יהיו העשרים דקות החכמות והנעימות ביותר שתבלו איתם במשך כל היום.  תנו אותן באהבה.

 מאת: שירלי רם עמית, מנחת הורים וקבוצות הורים, מאמנת, מפתחת משחקים וסדנאות משפחתיות.

פעילויות אחרונות

סדנה בנושא שינוי הרגלים

אי אפשר להעיף הרגלים רעים דרך החלון, צריך ללוות אותם לאט לאט החוצה במדרגות”...

לאמן את הרצון

סדרת מפגשים על אומנות הבריאה וההגשמה.

משיחה “קשה” לשיחת “למידה”

כמאמנים, פעמים רבות אנו נדרשים לאמן על מטרת קיום שיחה קשה בעיקר במצב בו...

פרוייקט הכלה ושילוב בבתי הספר

תוכנית מכון אדלר ליישום חוק הכלה והשתלבות הינה תוכנית מאושרת ע"י משרד החינוך. התוכנית...