דרכי ההתקשרות החברתית של ילדים בגיל הרך – מבט עכשווי המקיש על מבט עתידי בחייו של הילד מאת: רונית דהאן קאשי

עולם החוויות בגן הילדים מאופיין בד”כ ע”פ  מדדי זמן (תחילת שנה, אמצע שנה , סוף וכ”ו ). לכל אחד מ”הזמנים”, מאפיינים שונים, הקובעים את דינאמיקה המתרחשת בו, שחשוב מאוד  להבינם.

 עד החגים   מתרחש בד”כ תהליך הקליטה וההסתגלות של הילדים.  ההתמודדות היום יומית היא עם  תופעות כמו בכי, געגועים , הרטבה,

קושי בהסתגלות לסדר יום חדש, וכ”ו.   בפרק זמן זה יש  צורך לגייס המון כוחות לתחושת ביטחון של הילדים, ולא פחות של ההורים.  התקופה איננה קלה (בלשון המעטה) אבל היא תקופה שחייבים לצלוח אותה .

 אחרי החגים, מתחילה  להתעבות הדינאמיקה החברתית בין הילדים. והיא קורמת  עור וגידים  ולובשת צורות שונות. המפגש היום יומי של הילדים, מפגיש אותם עם חוויות נעימות  מאידך, אבל לא מעט עם מאבקי כוח.   זהו חלק מתהליך החיברות  (הסוציאליזציה), תהליך טבעי וחשוב, הנובע מהעובדה, שהילד, כמו האדם, הוא יצור חברתי.

 מתוך צפייה יום יומית בילדי גן, ניתן לראות  דפוסים שונים להתחברות בין ילדים, לדוגמא: יש ילדים שאוהבים לשחק עם חבר אחד או שניים קבועים, יש שמשחקים בקבוצות, יש המחליפים חברויות, ויש את האינדיבידואליסטים.

 ההתבוננות מנקודת מבט סובייקטיבית, הווה אומר לכל אחד מאיתנו נקודת  מבט שונה שדרכה הוא מסתכל ומפרש את העולם, נותנת לנו להבין,  שדרכי ההתקשרות של ילדים אחד  עם השני, תהיינה שונות.   השוני נובע ממספר גורמים : הטמפרמנט הטבעי שונה וייחודי  לכל אחד מאיתנו, אנחנו  צומחים באווירה משפחתית שונה , ערכים  מנהגים שונים, וגם לסדר הלידה הכרונולוגי והפסיכולוגי יש השפעה על האינדיבידואל.  לא  ארחיב  בנושאים הנ”ל כי זה פרק בפניי עצמו,  אך צינתי  זאת כדי להבין שזהו הבסיס להבדלים.

להורים, ואנשי החינוך תפקיד מכריע בהתייחסות ליחסים החברתיים, לכן חשוב להבין את התהליך באופן תודעתי , וממנו לגזור את דרכי הפעולה והתגובות.

 תפקידם של אנשי החינוך לראות ולזהות את הדרך הייחודית לכל ילד וילד ולנסות להבין אותה.  וההורים, כחלק מתפקידם ההורי – להסתכל וללמוד את ילדם, ואת דרכי ההתקשרות שלו.  ראשית, ממה שהם רואים בבית ובחיי המשפחה, וכתוספת, ממידע שהם מקבלים מהגן, וגם ממה שהילד חווה ומספר.

בנקודה זאת  יש צורך להרחיב  ולחדד, מאחר והחוויות  שהילד מספר הם מהזווית שלו, מתוך עולמו הסובייקטיבי , בשפה הילדית שלו שלא בהכרח מתארת את המציאות.  ולכן יש צורך לנקוט במספר פעולות:  ראשית חשוב להקשיב לילד, ולנסות להבין מתוך הדברים את התמונה הכללית.   בשלב הזה “כשמשהו” לא מסתדר לי עם הסיפור של הילד או נשמע מדאיג , חשוב מאוד לפנות לאנשי החינוך שבאים במגע עם הילד (גננת,מדריך בחוג, מבוגר שקשור לאירוע) ולנסות לברר איתו מה קרה.  ברוב המקרים הדו שיח בין ” המבוגרים” מעבר לחשיבותו, תורם ומרגיע את ההורה.  ההורה מקבל תמונה” בוגרת” על הסיטואציה. ומכן כמו שצינתי קודם לכן,  הוא מחליט על התגובה/ פעולה הרצויה.

 חשוב שההורה יהיה מעורב בחיי הילד  אבל לא מתערב .   ברגע שהורה נוקט עמדה חד משמעית בתהליכים החברתיים  של הילד, הוא לא מאפשר לילד להתמודד עם הקושי, עם מצב של תסכול, עם פיתוח  היכולות למציאת פתרונות ויציאה מעימות, וכך-  הופך להיות הורה מגונן.   לעומת זאת, הורה מודע, הופך את התהליך לתודעתי- ואז יכולה להתרחש למידה אצל ילדים. כך מפתחים למעשה כישוריי חיים, ואת היכולת לתרגם את המציאות, וניהול רגשות.

 להורים רבים בעידן המודרני קשה  לעיתים להתנהל כך. הכוונות טובות- הורים רוצים להגן ולחוס על ילדם , אבל בדרך זו  קיימת סכנה לפגוע בתהליך הטבעי של בניית בטחון עצמי, ודימוי עצמי חיובי אצל הילדים. אנחנו חייבים ליצור לילד תמונה הרבה יותר ריאליסטית למה שמחכה לו בהמשך (בדרך שאינה מפחידה ומאיימת- זוהי למעשה אומנות החינוך)

 נקודה חשובה לציון, שלשמה נכתב מאמר זה, היא על כך שהתשתית בגיל הרך מאוד משמעותית , היא חלון הזדמנויות שלא יחזור.  מעבר להזנה הפיזית (אוכל שתייה,ביגוד… ) על ההורה לצייד אותו ב”מזון רוחני” . תיווך המציאות היא תהליך שחשוב שיעשה בין הורים לילדים. חשוב לצייד אותם בכלים  ובכישורים חברתיים.

 ברגע שילד מגיע לגיל ההתבגרות- מתרחשים שינויים מנטאליים ופיזיים, המשנים לעיתים  את ההתנהגות של הילד. ההתנהלות “החדשה ” של הילד הרבה פעמים מכתיבה את ההתנהלות של ההורה.   נקודת המבט של ההורה משתנה בגיל ההתבגרות- לטוב, או לרע. אבל בוודאות משתנה. בשלב זה הרבה יותר קשה לעשות שינויי, וזה מצריך אסטרטגיות אחרות- כי ההורה  מתמודד  מול מתבגר, לא ילד צעיר – וזהו הבדל המהותי.

 לכן חשוב להתחיל את  התהליך בשלבים  מוקדמים של הילדות. כדי ליצור תשתית בריאה להתפתחות .  בגיל הרך הדיאלוגים הקטנים ו החוויות  הקטנות הם  דוגמאות קטנות למה שצפוי בעתיד. דיאלוג שבו הוא לומד  לפרש את העולם  בתהליך משותף  להורה ולילד.

לדוגמא: בגיל הגן כשילד/ה  מגיע/ה מהגן ומספר שילד/ה לא רוצ/ה לשחק/ה איתו/ה….לא חבר/ה שלו…. פעם הם חבר/ה ופעם לא….. וכל מיני כאלה.  חשוב להקשיב למה שהילד מספר, לתת לגיטימציה לתחושה הכואבת והעלבון , אבל בבד בבד לא להישאב למקום הפגיע הזה אלא לקחת אחריות של הורה בוגר, סמכותי עם ניסיון בחיים. שעוזר לילד להבין את הסיטואציה, לתת נקודת מבט אחרת להעביר מסר , להעביר ערך שחשוב לנו להעביר.

לדוגמא, מסרים  כמו: חשוב שתמצא חבר שנעים לך במחיצתו, שיודע להתחלק, שיודע לעיתים לוותר, שמכבד אותך, שלא משחק לך ברגשות . וכ”ו פרשנויות, בהתאם לסיטואציות. (אינני נכנסת לפרטים  אלא מתארת כאן מצב באופן כללי בכדי להמחיש את הנאמר).

 התהליך אינו פשוט,והוא מצריך התגייסות מצד ההורה,  אבל הוא חלק מהמסע שאנחנו ההורים אמורים לחוות עם ילדנו בתהליך גידולם. ואם  נתמיד בתהליך  באופן משמעותי , נצליח לקדם את הילד לחיים רגשיים/חברתיים  בריאים יותר.

 הרבה הצלחה במסע של חיינו

רונית

מאת: רונית דהאן קאשי, מורה/גננת, תואר שני (M.ed)בחינוך רב תחומי, מנחת קבוצות  הורים מוסמכת – בוגרת מכון אדלר

פעילויות אחרונות

סדנה בנושא שינוי הרגלים

אי אפשר להעיף הרגלים רעים דרך החלון, צריך ללוות אותם לאט לאט החוצה במדרגות”...

לאמן את הרצון

סדרת מפגשים על אומנות הבריאה וההגשמה.

משיחה “קשה” לשיחת “למידה”

כמאמנים, פעמים רבות אנו נדרשים לאמן על מטרת קיום שיחה קשה בעיקר במצב בו...

פרוייקט הכלה ושילוב בבתי הספר

תוכנית מכון אדלר ליישום חוק הכלה והשתלבות הינה תוכנית מאושרת ע"י משרד החינוך. התוכנית...