איך קורה שמאמנים שמרגישים תחושות של התעלות רוח ושליחות עם סיום ההכשרה שלהם לא מצליחים זמן קצר לאחר מכן לעשות למשל פעולות שיווקיות בסיסיות?
נתחיל עם השורה התחתונה והמעודדת. על פי הגישה האדלריאנית יש שתי תכונות חשובות הטבועות בנו, שיכולות לסייע לנו להתקדם ולהתפתח- א) השאיפה לממש את הפוטנציאל שלנו, ב) היכולת להתגבר על מכשולים העומדים בדרכינו.
לכל מסע נדרש אומץ, מפני שקיימת סכנה להיכשל, ומפני שבמציאות לא הכל מתנהל כפי שהיינו רוצים ו/או לא הכל הולך כמו שדמיינו בחזון שלנו.
איך זה אנחנו לא מצליחים תמיד להתמיד במה שאנחנו רוצים? מה עומד בינינו לבין ההגשמה לה אנו שואפים?
המכשול העיקרי בדרך להגשמה עצמית היא אבדן האומץ, discouragement . בכל פעולה שלנו, ובכל בחירה שאנו עושים, יש רווח ומחיר. כך מאורגנת המציאות. הרווח של ויתור הינו להישאר באזור של נוחות בו אנו לא נפגשים עם האפשרות שניכשל. המחיר של ויתור הוא חוסר הגשמה, לשחק משחק קטן בחיים שלנו. המחיר של גיוס האומץ והפעולה הוא הסכנה באפשרות של כישלון. הרווח האפשרי (אך לא וודאי) הוא למשל הצלחה, אתגר חדש, הכרות עם דרך חדשה, הידיעה שהעזנו. חשוב לשים לב, שכאשר אנו עושים בחירה עם רווח של הישארות באזור הנוחות שלנו בטווח הקצר, את המחיר נשלם בטווח הארוך, כאשר נסתכל אחורה ונשים לב ששוב עברו כמה חודשים (או שנים, או חיים) ולא עשינו את מה שרצינו. לעומת זאת, כאשר המחיר של הבחירה שלנו בהווה הוא יציאה מאזור הנוחות ואנו מגייסים את האומץ לפעול למרות הפחד, יחד עם האפשרות לכישלון, את הרווח של הבחירה (התנסויות, התמודדויות, התגברות, הישגים) נפגוש בהמשך הדרך, בטווח הארוך. זו אחת הסיבות שקשה לבחור בבחירה הנכונה: מחיר עכשיו, אפשרות לרווח (לא וודאות) בעתיד הלא ידוע.
כישלון = אני לא שווה?
כל עוד אנו מחברים בתפיסה שלנו, בין כישלון לבין אבדן תחושת ערך, המחיר הצפוי והכאב הרגשי הנלווה של אבדן הערך עלול להיתפס כמחיר שלא מצדיק יציאה מאזור הנוחות. כאשר נקבל את הרעיון שכישלונות הם התנסויות בדרך להגשמה ולמעשה לא יכולים "לקחת לי את הערך שלי אם אני לא מוכנה לוותר עליו" נצליח לנתק (או לפחות לערער) את הקשר בין כישלון לבין תחושת ערך עצמי.
מאיפה החיבור הזה שאנו עושים בין כישלון לבין אבדן תחושת ערך? אנו חיים בתקופה ובחברה תחרותית, השמה דגש רב על הצלחות, כאשר הצלחה נתפסת במושגים של "להיות הכי משהו". הדגש לרוב הוא על ההישג הרצוי, על סיום התהליך, על רגעי התהילה. לכן, כל עוד יש לנו רעיון שאם אנחנו ניכשל, אנחנו נאבד את הערך שלנו, היציאה לדרך וההתמדה בה יהיו קשות לנו.
אם המכשול הראשון בדרך להגשמה והתמדה קשור בציפיות שלנו מעצמנו, המכשול השני קשור בציפיות שלנו מהמציאות. אנו חיים בחברה שמקדשת את ההנאה והכיף יחד עם ההצלחות. ושוב, העניין הזה של הסידור במציאות… לא תמיד כיף! כאשר יש דגש מוגזם על הציפייה לכיף ונוחות, חסרה האנרגיה הנדרשת להתמודד עם אתגרים ותסכולים בדרך.
אז מה יכול לשמר את ההתלהבות וההתמדה שלנו כבני אדם וכמאמנים?
- עניין- לברר עם עצמי מה אני אוהבת במה שאני עושה? מה יש במקצוע האימון שמלהיב אותי? מה אני רוצה לעשות באמצעות המקצוע הזה? עם מי אני מעדיפה לעבוד?
- משמעות- כאן נשאלות שתי שאלות חשובות. למה זה חשוב לי להתמיד במקצוע האימון? למה זה חשוב לחברה? והנה עוד סידור של המציאות- משמעות בהכרח קשורה לשתי השאלות שנשאלו כאן ולחיבור ביניהן. רק חיבור בין הסיפור שלי לבין התרומה החברתית תבנה משמעות שתוכל להוות בסיס להתמודדות עם מכשולים וכישלונות בדרך.
- מיקוד במשימה – ככל שנהיה ממוקדים יותר במשימה, כך נהיה פחות עסוקים בתחושת הערך העצמי שלנו. השאלה המקדמת אם כך איננה האם הצלחתי או האם אצליח? אלא, מה הצעד הבא שיקדם אותי (אפילו אם אצליח חלקית או אכשל)?
- ציפיות ריאליות מהמציאות ומעצמי- מדובר כאן בציפיות שתואמות את היכולות שלי, את התשוקה שלי, הכישורים שלי, וההעדפות שלי. מדובר כאן במוכנות להתאמץ, בהבנה שלא בהכרח הכל יהיה כפי שהייתי רוצה, בפיתוח יכולת ההנאה והסיפוק מהתקדמות חלקית, ומהתגברות על מכשולים.
- הבנה שכישלונות הם חלק מכל תהליך ומהחיים בכלל- ואינם אומרים שאני לא שווה!
- לוודא שיש לי רשת תומכת ומעודדת (אפילו של אדם אחד).
- התפתחות ולמידה- הבנה וקבלה של תפיסה שאומרת שכדי להיות מאמן, עליי לפתח את עצמי באופן מתמשך (ולא רק כמתמחה או כמאמנת חדשה) באמצעות הדרכה מקצועית, השתלמויות, תהליכי מודעות עצמית.
- מקורות אנרגיה- חשוב לדאוג למגוון מקורות אנרגיה על מנת להתמיד. השאלה היא מהם מקורות האנרגיה שלי… מלבד הסיפוק מהצלחה.
זוכרים את השורה התחתונה? שבכולנו טבועה השאיפה לממש את הפוטנציאל שלנו, והיכולת להתגבר על מכשולים? במאמר זה סקרתי את המכשולים להגשמה והצעתי דרכים להתגבר עליהם. ברוכים הבאים למועדון המאמן המתמיד.
תודה לאנאבלה שקד על הרעיונות שתרמה למאמר זה.
מיה לויט פרנק MA MCC
מנהלת בית הספר לאימון במכון אדלר
