את המשפט הזה, בגרסאות שונות, אני שומעת לא פעם מפי המתאמנים שלי, שרוצים ״להפסיק לדפוק חשבון״ או ״לשים את עצמי במרכז״. אבל אם נעשה רק מה שאנו אוהבים, האם באמת נהיה מאושרים?
חישבו על רגע בו הרגשתם אושר של ממש, אולי אפילו תחושה של גאווה וסיפוק. עכשיו נסו להיזכר מה קדם לרגע הזה? האם התשובה היא: "עשיתי רק מה שאהבתי" ? כנראה שלא.
במבט לאחור, הרגעים בהם הרגשנו טוב עם עצמנו, מתגלים דווקא כרגעים בהם היינו משמעותיים עבור האחר, או לכל הפחות כרוכים בו.
לפי התיאוריה האדלריאנית, שהיא גם תיאוריה פסיכולוגית וגם תפיסת עולם ערכית, ככל שנהיה מעורבים יותר בנתינה, בעשיה למען האחר ובלקיחתו בחשבון, כך נרגיש משמעותיים יותר ובעלי ערך. ולא, לא מדובר בדברים גדולים בהכרח. מספיק לחייך לאדם שמולך במעלית, או להחזיק דלת פתוחה כך שגם השני יוכל להיכנס, כדי להרגיש תורמים ונתרמים.
כמנחה בבית הספר למאמנים של מכון אדלר, אני יודעת שמעבר לכלים ולמיומנויות האימוניות, חשוב ללמד את הסטודטנים, ״המאמנים של המחר״, גם להנכיח ערכים שנובעים מתפיסת עולם חברתית, שכן ככל שאלה ינכחו יותר בחיינו, כך תגדל הרווחה הנפשית שלנו, של המתאמנים שלנו ושל הסביבה כולה.
