בפעם הראשונה הרגשתי על בשרי את הפער בין הידע של ׳מה צריך עשות׳ לבין ׳איך העשייה נחווית בפועל׳. בדיוק בפער הזה נכנס האימון האדלריאני, אשר בתהליך קצר, ממוקד ועוצמתי, עובד על יצירת גשר בין מה שאנחנו רוצים לעשות ואפילו יודעים איך לעשותו, לבין מה שעומד בינינו לבין הגשמתו.

דווקא בזמן מלחמה יכולים להיווצר מצבים של צמיחה מתוך הישרדות, דווקא מתוך ההתמודדות, בזמן משברי בו ניכרת סכנה, מתבהרת התמונה של מה חשוב לי להגשים, בצורה בהירה ובאופן אותנטי.

מי פנויה לאימון בזמן שבן הזוג במילואים ובבית שלושה ילדים לדאוג להם? מי רוצה לעשות תהליך לשינוי תעסוקתי, כשהיא מפונה עם כל המשפחה בחדר אחד במלון בנתניה? אף אחד לא רוצה? בשביל לעשות שינוי אמיתי, כזה שמשנה חיים בקריירה, בזוגיות, בהורות, צריך ״מסה קריטית״ של אנרגיה, השקעה של משאבים, מאמץ ומוכנות לצאת מאיזור הנוחות. בזמן מלחמה, במיוחד כמו שלנו, כשאנחנו יודעים לספור בכאב את הזמן שעבר מה-7 לאוקטובר, אך לא יודעים לספור כמה נשאר לסיום המלחמה, המשאבים שלנו נהיים מוגבלים ומדוללים. בלי שבחרנו בכך, מיקוד תשומת הלב והנוכחות שלנו יורדים. ״עד כמה מ-1 עד 10 את פנויה להתאמן על העסק החדש כשאת מפונה מהבית שלך? או כשהבן שלך עושה מילואים בעזה?״ כשאנחנו נמצאים במצב של הישרדות, מערכת העצבים שלנו מופעלת באופן אוטומטי למצב חירום ואנו מקבלים החלטה תוך עשירית שניה, כדי שנוכל לשרוד את הסכנה ו״להינצל״. אבל אימון הוא לא מצב של הישרדות, הוא דווקא מדבר  על התפתחות וצמיחה. אז האם הוא יכול להתאים בכלל לתקופה שלנו? מסתבר שלפעמים כן. דווקא בזמן מלחמה יכולים להיווצר מצבים של צמיחה מתוך הישרדות, דווקא מתוך ההתמודדות, בזמן משברי בו ניכרת סכנה, מתבהרת התמונה של מה חשוב לי להגשים, בצורה בהירה ובאופן אותנטי. לפעמים דווקא בתוך הקושי הכי גדול הפחדים נהיים חיוורים ואני מבן שאין זמן יותר מתאים להתחיל לייצר שינוי מאשר עכשיו.

את רוב השינויים לאורך החיים אנחנו מובילים בעצמנו, אבל לעיתים מגיעה נקודה שבה אנו לא מצליחים לעשות את השינוי לבד וזקוקים לעזרה. באימון אנחנו מייצרים בהירות ,מזהים מה אם נעשה אחרת יקדם אותנו לשם, מקבלים הזדמנות להיזכר בכוחות וביכולות שלנו, ולומדים להכיר את עצמנו טוב יותר על ידי שיקוף מבחוץ של תבניות מחשבה או דפוסי התנהגות שכדאי לנו לשנות.

״התרחקנו והפער ביננו רק הולך וגדל, אנחנו כבר לא משדרים על אותו תדר". בשביל לבנות משהו חדש בקשר ביניהם, דנה הייתה צריכה להתחיל לראות דברים גם מנקודת המבט שלו, לפרש את מה שהוא אומר ואת הדרך בה הוא מתנהג, בצורה חדשה. "אנחנו במקום אחר" היא שיתפה אותי במפגש האחרון..

אבל מה זה בכלל אומר ״להתפתח״? לאיזה כיוון מתפתחים? ולשם מה? בעוד שתינוק יודע שתנועה איננה דבר מפחיד, אלא ההיפך, המבוגר, שכבר עבר דבר או שניים בחייו ואף חווה כאב, חושש משינוי ולעתים אף מאמין שאינו יודע לאן להתקדם. איך אימון יכול לעזור לנו?