כוחו של הרגל

 

כשילדים בודקים גבולות, משפחות שלמות נמצאות על הקצה. כיצד מסגלים להם הרגלי תזונה בריאים ואיך גורמים להם לבצע יותר פעילות גופנית בלי להיכנס למאבקי כוח? בסדרת “מבשלים עם ילדים” מפרויקט “מתכון לחיים טובים”, המשותף ל”ידיעות אחרונות”, ynet ואסם נסטלה, מסבירות לאה שטרן, מדריכת הורים של מכון אדלר, ואורלי פיינה, דיאטנית קלינית, איך לעשות את זה באווירה חיובית

כיצד נוכל לוודא שהילדים שלנו יפנימו הרגלים בריאים, יאכלו בריא יותר, יעשו פעילות גופנית במידה מספיקה? כיצד נעשה זאת מבלי לנהל איתם מאבק כוחות אלא ננחיל להם את הערכים האלה באופן שישמור על אווירה נעימה בבית ותוך תחושה חיובית? במסגרת סדרת “מבשלים עם ילדים” בפרויקט “מתכון לחיים טובים”, המשותף ל”ידיעות אחרונות”, ynet ואסם נסטלה, ננסה למצוא את התשובות.

תיאום ציפיות
“הדרך למנוע את המאבק היא לעשות מול הילדים תיאום ציפיות, לערוך איתם שיחה”, אומרת שטרן, “והכל תוך כדי עידוד והדגשה כמה היא או הוא עצמאים. שאלו אותם מה ישמח אותם כדי לבצע את ההמשימ. אם הבקשה שלו הגיונית – משחק או שיר או ריטואל אחר – כדאי להיענות”, אומרת לאה שטרן, מרצה ומנחת הורים במכון אדלר.
שטרן מדגישה שחשוב לתכנן גם מה יקרה אם לא יעמדו בהסכם ולהגדיר את זה מראש. נניח, לקחת את הזמן בו התעכבנו ועיכבנו את בני הבית בדרך לאמבטיה ולהוריד אותו מזמן הסיפור לפני השינה.
“במקום לנזוף אם הם לא ממלאים את הציפיות, כדאי לייצר תיאום ציפיות חדש ולחשוב יחד איתם מה בכל זאת יעזור לדברים להתרחש”, אומרת שטרן. “בסיטואציות האלה אנחנו נכנסים לסחרור של כעס, שבדרך כלל חוזר על עצמו. במקום, כדאי לייצר תגובה חדשה שעדיין מטילה עליו אחריות ונותנת לו תחושה שאנחנו סומכים עליו שיעשה את הפעולה, ולא בגלל שהכרחנו אותו”.
מה עושים עם ילד ש”מעכב” את כל הבית?
“אם ילד מעכב את התקדמות הבית בגלל שאינו יוצא מהפיג’מה, אינו מצחצח שיניים וכו’, הוא בעצם מנהל את הבית ועל זה צריך להתעקש ומול זה לעשות תיאום ציפיות. ילד שמעכב את הבית רוצה שיראו אותו בבית ולכן צריך להתעלם מהעיכובים. לא רוצה להחליף פיג’מה? לך לגן עם פיג’מה ואביא לך בגדים לגן.
“אסור לוותר כאן כדי שהילד יפנים את ערכי הבית והחברה, כדי שתגדלו ילד עצמאי ומצליח במשימות החיים. אלה מיומנויות שיזדקק להן בחיים ואנחנו, כמנהיגי המשפחה, מחויבים לעזור לו לרכוש את המיומנויות וההרגלים הללו”.
שטרן רוצה לעודד את ההורים המתוסכלים ולהזכיר, שכשאנחנו הורים לילדים צעירים והטיפול תובעני אנחנו שקועים בזה עד צוואר, אבל בפרספקטיבה, רוב חיינו נהיה הורים לילדים בוגרים ומה שאנחנו עושים בגיל צעיר זה לבנות תשתית לחיים נעימים לשאר תקופות החיים עבורם.
“במקום לנזוף אם אינם ממלאים את הציפיות כדאי גם לייצר תיאום ציפיות חדש ולחשוב יחד איתם מה בכל זאת יעזור לדברים להתרחש”, אומרת שטרן. “בסיטואציות האלה אנחנו נכנסים לסחרור של כעס, שבדרך כלל חוזר על עצמו. במקום, כדאי לייצר תגובה חדשה שעדיין נותנת עליו אחריות חדשה ומצביעה על זה שאנחנו סומכים עליו ולא בגלל שהכרחנו”.
שטרן מצביעה על כך שהייתה רוצה שהילדה או הילד יבינו שאלה הכללים בבית ושההרגל הוא חלק מכישורי החיים שהם נדרשים להם. “בזמן אמת אנחנו נמצאים בשעה קשה ובזמן שהמו”מ הזה מתקיים ולכן אנחנו קצרים בסבלנות. חשוב לראות איך העצבים שלנו מגיבים עליו. הוא הרי מבין שהוא מאכזב אותנו ולא עומד בציפיות אבל הוא גם לומד שעל דברים שלא מסתדרים מגיבים בצעקות וזה הרגל רע שאנחנו לא רוצים להנחיל – הקשר בין אכזבה לצעקות”, היא אומרת.
רק שניצל וצ’יפס
בעיית הסרבנות הגדולה ביותר מתבטאת אצל רוב הילדים בתזונה. הם ממעטים להתנסות במזונות חדשים ומעדיפים להישאר בתחום המוכר של שניצל וצ’יפס.
“שמירה על תזונה נכונה בבית חשובה, אבל לא בכל מחיר. לשים גבולות זה חשוב מאוד, אבל יש הבדל בין גבול להגבלה – הגבול שומר עלינו בעוד שההגבלה יוצרת חסך”, אומרת אורלי פיינה, דיאטנית קלינית ומנהלת תחום תזונה באסם נסטלה.
“כשילד מרגיש שההורים מפקחים על האכילה שלו, הוא עלול לחוש אשמה כשאינו מצליח להתאפק או תסכול כשמכריחים אותו לאכול מזון שאינו רוצה לאכול. גם עבורנו, המבוגרים, איפוק או תסכול קשים, בעיקר לאורך זמן ולרוב מייצרים השתוקקות ואיבוד שליטה”, אומרת פיינה ומוסיפה: “המלצה שלי – הימנעו מהצהרה על חוקים, בוודאי כאלה שקשה לאכוף והכי חשוב, הימנעו מלהעביר ביקורת או לכעוס”.
וכאן מגיעה פיינה לאחת הנקודות שמכניסות הכל לפרופורציה: “אם הילד גדל בקצב תקין והתפתחותו הגופנית והשכלית שלו תקינה, אין לנו כל סיבה לחשוש. אסור להאכיל בכפייה או להפוך את זמן הארוחה לשעה של לחץ ומתח, בעיקר כדי למנוע בעיות מיותרות בעתיד”.
“כשילד מרגיש שההורים מפקחים על האכילה שלו, הוא עלול לחוש אשמה, כשאינו מצליח להתאפק או תסכול, כשמכריחים אותו לאכול מזון שאינו רוצה לאכול. גם עבורנו, המבוגרים, איפוק או תסכול קשים, בעיקר לאורך זמן ולרוב מייצרים השתוקקות ואיבוד שליטה”, אומרת פיינה ומוסיפה: “המלצה שלי – הימנעו מהצהרה על חוקים, בוודאי כאלה שקשה לאכוף והכי חשוב, הימנעו מלהעביר ביקורת או לכעוס”.
וכאן מגיעה פיינה לאחת הנקודות, שמכניסות הכל לפרופורציה: “אם הילד גדל בקצב תקין, והתפתחותו הגופנית והשכלית שלו תקינה, אין לנו כל סיבה לחשוש. אסור להאכיל בכפייה או להפוך את זמן הארוחה לשעה של לחץ ומתח, בעיקר כדי למנוע בעיות מיותרות בעתיד”.
אכילה בררנית
בשנים האחרונות התפתח מונח המגדיר את הילדים הבוררים את מזונם, ממעטים או מתקשים להתנסות במאכלים חדשים כאכלנים בררניים – “Picky-Eaters”.
“זה דפוס שיכול לעורר דאגה אצל הורים רבים, דבר הגורם להם להתערב באכילה של הילדים ובכך לפגוע באופן האכילה הטבעי שלהם, לעורר בהם התנגדויות ולהפוך את האכילה למאבק כוח ועצמאות”, אומרת פיינה.
“הרגלי תזונה נלמדים מחיקוי”, היא אומרת, “ההורים צריכים להוות דוגמה ולכן יש להקפיד על ארוחות משפחתיות, להפוך אותן לזמן חוויתי, שבו מוצע מגוון מזונות, שמאפשרים בחירת מזונות אהובים בצורה נעימה. צריך להציע מזונות חדשים במגוון צורות הכנה ולזכור, שמחקרים הראו שדרושים כעשרה עד 15 ניסיונות חשיפה או יותר כדי שילד יסכים לאכול מזון חדש. אל ייאוש, המשיכו להציע”.
פיינה מדגישה שיש לאפשר לילד לאכול את הכמות המתאימה לו. “האכלת יתר או האכלה בכוח יגררו רתיעה גדולה יותר ויחריפו את המצב. אם אתם לא בטוחים לגבי כמויות, היוועצו עם דיאטנית ילדים. זכרו שלכל ילד קצב גדילה ואכילה שונה ולכן כל עוד קצב ההתפתחות והגדילה תקינים, אפשר להיות גמישים לגבי כמויות האוכל”.
פיינה מדגישה שאכילה היא צורך קיומי ולא משחק חברתי. “לא משחקים בזמן אוכל, אוכלים במקום המיועד לכך, ללא הסחות דעת או מסכים. לא מציעים אוכל כפרס ולא מציעים פרסים על אכילה. מצבים כאלה הופכים את הארוחה לשעשוע שאינו רלוונטי לצורך הקיומי לאוכל”, היא אומרת ומדגישה: “ילדים בריאים אוכלים כשהם רעבים ומפסיקים כשהם שבעים. ההורים קובעים – מה, מתי ואיפה. הילד קובע כמה”.
הכתבה פורסמה ב”ידיעות אחרונות” > https://www.ynet.co.il/health/article/SJ1MkGGXO