איך משתמשים בתיאוריות אריסטוטליות בנות 2400 שנה באימון

לעיתים קרובות, המחשבות שלנו על אושר, על חיים מספקים או על הגשמה עצמית, מלוות בהנחה שתחילה עלינו “לרכוש” תכונה חיובית שחסרה לנו, כמו אומץ, שלווה או בטחון עצמי.

אבל האם ניתו ״לרכוש״ תכונות כאלה מראש? ואם כן, האם כלים מחשבתיים כמו ׳ניתוח׳ ו׳יצירת מודעות׳ מספיקים? 

אם תשאלו את אריסטו, התשובה שלו תהיה חד-משמעית: לא! 

בספרו “אתיקה”  מציע הפילוסוף היווני אריסטו תפיסה, לפיה תכונה חיובית של אדם היא בסופו של דבר הרגל  התנהגותי, שדורש אימון מתמשך, ממש כמו ש”מתוך שננגן בכינור נהיה לכנרים”.

נקודת המוצא של אריסטו היא  ש”אושר” הוא לא תכונה שאפשר לרכוש, אלא  “האושר הוא פעילות-מה, דבר שהולך ומתהווה ולא דבר המצוי בידי בעליו מלכתחילה כמו רכוש מסוים”. 

ואם אושר הוא פעילות מתמשכת, כך גם כל תכונה חיובית אחרת בנויה מסדרה מתמשכת של פעולות: “אנו נהפכים לצודקים על ידי עשיית מעשים צודקים, לשולטים בעצמנו על ידי הפעלת שליטה עצמית, ולאמיצים על ידי ביצוע מעשי אומץ”. 

הרעיונות הללו, בני 2400  שנה ועדיין מאוד רלבנטיים לתהליכי-אימון של ימינו אנו: כשמתאמן מבקש “לרכוש” תכונה חיובית, אנו עוזרים לו לתרגם אותה לסדרה של הרגלים התנהגותיים במציאות הפיזית. כך, לאט לאט נוצרת בחייו היתכנות לשינוי, שהוא יכול גם להבחין בה וגם להרגיש שיש סיבה לאופטימיות. 

יוכי דדון-שפיגל 

מאמנת, מדריכה, מנחה –בית ספר לאימון –מכון אדלר