השנה המורים נכנסו לתוך התא המשפחתי שלנו. ויש לזה גם יתרונות

 

עד לפני שנה צוותי החינוך פגשו אותנו רק בשתי דקות לשמונה כשהקפצנו את הילדים למסגרות, ועכשיו – מבלי שהם רצו או ביקשו -הם נכנסו אלינו למכונית, לסלון, למטבח, לחיים ולמשפחה. וזה משנה הכל

קרן ארצי

בשנים האחרונות היחסים בין ההורים למורים נעשו יותר קרובים. יותר קרובים בחיבור ובחיבה, יותר קרובים בשיתופים ובעשייה, וגם יותר קרובים בביקורת הנוקבת שנשלחת לעברו של הצד השני.

השנה, עם כל השינויים שהביא אלינו הקורונה, גם המשולש הזה (הורים-מורים-תלמידים) עבר עוד שלב באבולוציה. אם פעם (כלומר, עד מרץ הקודם), צוותי החינוך פגשו אותנו רק בשתי דקות לשמונה כשהקפצנו את הילדים למסגרות, אולי עוד פעמיים בשנה בערבי ההורים לסיכום המחצית ופעם אחרונה ליד הפשטידה במסיבת הסיום, פתאום, מבלי שרצו או ביקשו, הם נכנסו אלינו למכונית, לסלון, למטבח, לחיים ולמשפחה.

הורים וילדים מביטים במסכים בזמן ארוחה משפחתית. ShutterStock

לאורך השנה הזו, נכתבו ונאמרו כל כך הרבה מילים, מאמרים, תגובות והגיגים על מערכת היחסים הזו, ובעיקר על אופיים של השיעורים המקוונים. רובנו חשבנו שאנחנו יודעים טוב יותר מה צריך לעשות, מה ללמד, איך להנחות, והרגשנו שזה מתפקידנו להסביר את זה למורים. מצד אחד, קראנו להם להיכנס מתחת לאלונקה, להקשיב לצו השעה ולהתייצב כדי ללמד את הילדות והילדים שלנו, אבל לא פחות מזה – להעסיק אותם קצת, לפתור את המריבות והקונפליקטים שעולים, להיות שם בשבילם, ואם אפשר, לתת להם עוד כמה משימות א-סינכרוניות, שיאפשרו לנו עוד קצת לעבוד ולסגור קצוות.

מהצד השני, אחרי שישבנו יום אחר יום באותו החלל שהפך מבית שקט למקום עבודה של אדם אחד או יותר ולמוסד לימודי של אדם אחד ויותר – הבנו כמה זה מורכב גם למורים. כמה זה מטריף ללמד כשהמערכת משתנה ערב לפני שבוע לימודים מתוכנן, כמה זה מפחיד כשהקולגות שלך נכנסים לבידוד זה אחר זה, כמה זה בלתי אפשרי ללמד כשהילדים הפרטיים שלך בבית ללא תעסוקה וכמה זה שואב אנרגיה כשמעבר למסגרת הכיתתית, שגם בה לא פשוט להגיע לכל התלמידים ולייצר תחושת משמעות ומוטיבציה ללמידה, עוברים בין לילה לפלטפורמה דיגיטלית שמרבית הילדים והמורים פחות מכירים.

פתאום, ראינו כמה זה דורש ללמד מתמטיקה לכיתה ט’ או את ראשית הקריאה לילדי כיתות א’, לג’נגל בין משימה למשימה, בין קפסולה לקפסולה, לשים לב לפרטים הקטנים אצל כל תלמיד דרך הזום ולעשות התאמה, ולהבין שמעבר למבחנים ותעודות – הכי חשובה התמיכה והתהודה. פתאום שמענו מבעד לדלת איך הילדים מתפרצים לדברי אחרים ומדברים לא בנימוס למורים, מאחרים למפגשים, מתנתקים באמצע השיעור או מסתתרים מאחורי ריבועים שחורים באמצעות תירוצים חדגוניים. תהיתם בטח, לא פעם, מה הייתם עושים לו ישבתם באותו הרגע בכס המורים.

כולנו בסירה אחת

אחרי תקופה לא קצרה שבה הגבולות ללא ספק היטשטשו; התפקיד ההורי התרחב והצריך מאיתנו, להיזכר בתחומי דעת שונים, לג’נגל בין כמה ילדים בגילאים שונים עם משימות אחרות ולהכיל תסכולים שעד כה נפתרו בבית הספר, גילינו שגם התפקיד החינוכי שינה כיוון, ובמהלך הכמעט שנה האחרונה הוא מצריך יותר ריכוז, יותר סבלנות, הסתגלות לאסטרטגיות למידה ולכלי ניהול כיתה חדשים, תזוזה בין למידה לא רציפה ולמידה משולבת והרבה יצירתיות וגמישות. גם אם לא למדנו עד הסוף איך ללמוד מרחוק השנה, נראה שלאחרונה, הבנו שכולנו שטים באותה הסירה.

מורה מעבירה שיעורים דרך זום. ShutterStock
גם התפקיד החינוכי שינה כיוון. מורה מלמדת מסלון ביתה (צילום: ShutterStock)
 

אז למרות שלפעמים אנחנו מתבטאים ב”אנחנו” ו”הם”, כדאי לראות בצוותים שמלווים את הילדים שלנו חלק מהמשפחה, ולפעול בהרמוניה כדי לייצר מצב יציב יותר עבור כל החלקים בחברה. אם נצא למסע המשותף הזה כשבליבנו אינטרס חברתי להצליח ולהתקדם ביחד, נוכל לפתח מערכות יעילות יותר שנעות ביחד, לדבר באותה השפה ולהטמיע בקרב המבוגרים של המחר את אותו סט ערכים.

תשומת הלב של שני הצדדים למד הדופק הרגשי של הילד, החיבור בינו לבין המטרות והיעדים שלו גם בתקופה של חוסר ודאות ושינוי והידוק הקשר בין הבית למקום הפיזי שנקרא בית ספר – יחזקו את תחושת השייכות והמשמעות של הילד. כשזו תהיה במיטבה, משאבי החוסן הפנימיים של הילד יהיו יותר זמינים לו, המוטיבציה ללמידה תהיה גבוה יותר וגם החזרה לשגרה (לכשתגיע) תעבור חלק יותר.

איך נעבוד בשיתוף פעולה עם המורים של הילדים שלנו?

• נקבע מטרות משותפות. מרבית המורים רוצים בהצלחה של התלמידים שלהם לא פחות מאיתנו, ההורים, שרוצים לראות את הילדים מגיעים למיצוי היכולות, הכישורים והמיומנויות הלימודיות והחברתיות שלהם. אם נהיה אלה בעד אלה ונחתור לאותו כיוון – הילדים שלנו ייהנו ממסרים אחידים וממודל מוצלח שמראה איך אפשר להשיג יותר באמצעות שיתוף פעולה.

• נשמור על פתיחות. אם נראה במורים המקצועיים והמחנכים שותפים לחיים של הילדים שלנו, נעדכן אותם היכן שמתעורר קושי, אפילו אם זו בעיה כלכלית בבית, אתגר משפחתי שאנחנו מתמודדים איתו בתקופה האחרונה או קושי הקשור באופן ישיר או עקיף ללמידה (התארגנות למפגשי הלימוד, הבנת החומר, חרדה מריבוי משימות או קושי מול הסמכות) – נתרגם לצוותי החינוך משהו שבזום נעלם מהעין ויש סיכוי גדול יותר שנזכה להבנה, להתחשבות, להתגמשות, לפתרון יצירתי ולתמיכה בילד שלנו.

• נשתף פעולה ונפרגן. במידה שהמחנך או הצוות מציעים לנו (כקבוצת הורי ולתמידי הכיתה או כמשפחה) לפעול באופן כלשהו, נשקול את ההצעה בחיוב מתוך אמונה שהם רוצים להיטיב איתנו ועושים מאמץ לעזור ולקדם אותנו. אם הילד נדרש לבצע ניסוי מדעי בבית, להיות חלק מיוזמה חברתית שכבתית או להתגבש ככיתה במפגש וירטואלי אחה”צ עם המחנכת – תתמכו בפעילות הבית ספרית הנרשת או המוצעת, עשו מאמץ רב כדי שהילד שלכם ייקח בה חלק, ואם אפשר, ציידו אותו בכלים שיאפשרו לו להיות פעיל ומועיל. אלה יחזקו את מידת המעורבות שלו מול קבוצת השווים ויגבירו את תחושות המשמעות והערך.

ילד לומד מרחוק. ShutterStock
אפשר לעשות את זה טוב, עבורם. ילד בשיעור זום (צילום: ShutterStock)
 

• נהיה מעורבים ולא מתערבים. בשונה מהשנים שבהם הורים וילדים הביטו אל הצוות החינוכי ביראת כבוד, קראו למורה “אדוני” או “גבירתי” והענישו את הילד לא פעם כהצדעה לסמכות בממסד, הרי שהיום כולנו מביטים אלה אל אלה כשווים. צוותי הניהול והחינוך במרבית בתי הספר מברכים על הרצון של ההורים להיות מעורבים, לקחת חלק פעיל בהחלטות, להציע רעיונות ולפתח יוזמות חינוכיות וקהילתיות, אך, כמו תמיד, הכל שאלה של מינונים ואיזונים. על שני הצדדים לשמור על מעורבות חיוביות שלא תעבור את הגבול ותהפוך להתערבות, בה במקום תמיכה ועבודה סינרגטית – ההורים לוחצים על הצוותים ושואפים לשליטה מוחלטת בנעשה בבית הספר.

• נהנה מכוחה של קהילה. בין כל התפקידים שיש לבית הספר הוא משמש לא פעם כגורם מחבר בין הקהילה לתלמידים וכך מחזק את תחושת השייכות של הפרטים לשדה החברתי בו הם חיים. כדי להמשיך להיות כזה, גם מרחוק, יכולים צוותי החינוך להיעזר בהורים ולהקים מערך תמיכה. אותם מבוגרים יכולים לקחת חלק בקבוצת דיאלוג וחשיבה של הורים ומורים או להתפקד אחת לתקופה כמנחים “מן החוץ”, לקיים מפגשים במגוון תחומים או להעשיר את החומר הנלמד.

• נכבד אחד את השני ונשמור על גבולות. בשנה האחרונה, כולנו קצת איבדנו את זה. כולם יודעים שכולם בבית (שוב סגר – איפה תהיו?) וכשהגבולות בין המסגרת החינוכית לבית כמו גם בין העבודה למשפחה התערפלו להם. למרות זאת, חשוב להמשיך להציב גבולות אישיים ולכבד את אלה של האחרים; להימנע מלהתחיל שיעור באיחור, לא לעכב את התלמידים על חשבון ההפסקה שלהם ולא לקיים התכתבויות און ליין בעניין לא דחוף בשעות לא מקובלות בין ההורים למחנך הכיתה.

• נכונן תקשורת מקרבת. ממש כמו בבית, בינינו לבין בן/בת הזוג, בין הילדים שלנו, ובינינו לבין הילדים – תקשורת שיוויונית, הדדית ומכבדת, כזו שרואה את צרכיו של האחר ונותנת להם מקום לביטוי הם הבסיס להנעה משותפת ולהצלחה של כל אחת ואחת מאיתנו ושל כולנו כקבוצה וכחברה. כדי לעבור את המחצית הזו על הצד הטוב ביותר וגם את שנות הלימוד הבאות שכנראה יתגבשו למשהו משולב גם הן, השפה שלנו היא נקודת ההתחלה. ההתעניינות בצד השני, ההקשבה לדברי האחר, השיתוף בחוויות וברגשות והעידוד על הכוונה, המאמץ והעשייה לכל אורך הדרך – יעשו את ההבדל.

קרן ארצי, מנחת הורים ומשפחה, מכון אדלר ובעלת BA במינהל חינוך

פורסום בוואלה! חינוך