על אימון מתבגרים ואיך הופכים כשלון לשיעור

לפני כמה ימים, בתי הבכורה חזרה מבית הספר והודיעה בקול חלש ושבור:  ״אני גרועה בכדורגל, פספסתי היום את כל ההזדמנויות להבקיע גול והבנים ששיחקו איתי התאכזבו וכעסו. אין לי את זה, אני פורשת..״

לבי נחמץ, אני יודעת כמה היא אוהבת לשחק כדורגל וכאב לי לראות את העצב בעיניה. אבל אז הזכרתי לעצמי שיש כאן הזדמנות נפלאה ללמד אותה שיעור חשוב בלהיכשל.

הרבה ילדים וגם מבוגרים מאמינים ש – ״או שיש לי את זה או שלא״. אם הם נכשלים, מבחינתם זה מעיד על כך שהם לא טובים והם בוחרים לפרוש. האמונה הזו מונעת מהם להמשיך ולנסות שוב ושוב, להשקיע, להתמיד או כמו שצ’רצ’יל הגדיר הצלחה: ״לעבור מכישלון לכישלון בהתלהבות״. 

בתהליכי אימון עם מתבגרים אני מעודדת את הנערות והנערים להסתכל על הטעויות ועל הכישלונות שלהם מזווית אחרת – אם נכשלתי זה רק אומר שאני לא מאומן מספיק או שיש דרך אחרת שמתאימה לי יותר להגיע ליעד. הזוית הזו פותחת אפשרויות חדשות בדרך להשגת המטרות שלהם. המוטיבציה והאומץ להמשיך גם כשיש כישלונות ומחסומים בדרך, הם אלה שלרוב יקבעו אם נגיע ליעד המבוקש.

לקח לי הרבה זמן ללמוד את אחד השיעורים החשובים בחיים – ״האומץ להיות בלתי מושלם״, במילים של פרופסור רודולף דרייקורס, או במילים אחרות ללמוד להיכשל ולקבל את הטעויות שלי, כהזדמנות מעולה ללמידה ולצמיחה וכחלק בלתי נפרד ממסע החיים ועכשיו אני מלמדת אותו את ילדיי ואת מתאמניי המתבגרים. 

ובקשר לבת שליאחרי ששוחחנו, התבאסנו והתחבקנו, נזכרנו יחד בכל מיני כישלונות ״מוצלחים״ מהעבר: מה הם תרמו לנו ומה למדנו מהם ויחד שיערנו מה נדרש מבתי עכשיו כדי להצליח במשימה שלפניה. כך נולדה תוכנית חדשה שכללה חיפוש חוג כדורגל לבנות, כדי ללמוד את הבסיס ולשפר את הטכניקה. תחושת הייאוש פינתה מקום לאופטימיות ולאומץ להמשיך ולהשתפר

אירה ורד
מאמנת אישיתֿ, מדריכה וחברת סגל המאמנים במכון אדלר