להגביל זמן מסכים לילדים ולהישאר בחיים

האם זו בכלל משימה אפשרית? שאלנו 5 מומחים וחזרנו עם תשובות, עצות ומחשבות – ואחד שחושב שזו בכלל שאלה מיותרת

 
 
ילד עם סלולרי (צילום: Thinkstock)
מכורים. אילוסטרציה | צילום: Thinkstock

7 בערב. פתאום אתם נזכרים שהיה לכם בבוקר ילד, אבל הוא נעלם. הוא אי שם בחדר, מאחורי מסך אחד, שניים או שלושה. נבלע אל עולמות אחרים שאין בהם סגר וריחוק חברתי.

כמעט שנה של מציאות אחרת הגבירה בבתים רבים את הבריחה של הילדים אל המסכים. וההורים – יש כאלה שמנסים להילחם ולהגביל כמעט ללא הצלחה, יש כאלה ששיחררו. האם זה יכול להיות אחרת? האם אפשר להגביל את זמן המסך ולהימנע מחיכוכים מתישים? האם ילד יכול להגביל את עצמו? האם בכלל צריך להגביל אותם?

הצגנו את האתגר הזה ל-5 מומחים. ארבעה מהם הציגו שיטות להצבת גבולות – האחרון שתקראו קרא תיגר וקבע שאין צורך בכלל להגביל את זמן המסך, אלא לצרוך אותו אחרת. הנה התשובות:

מירב אהרון סרוק, מדריכת הורים מוסמכת מכון אדלר:

אחת הדרכים היעילות להגיע לשיתוף פעולה היא תיאום ציפיות, וחשוב שהוא יגיע משני הצדדים – ההורה והילד. שניהם מסבירים מה הם היו רוצים ואז מגיעים להסכמה.

הגעה להסכם לא מעידה על חולשה של ההורה. ילד שמרגיש שלקחו את דעתו בחשבון ולא הנחיתו עליו הוראה מלמעלה יהיה נכון יותר לשתף פעולה.

אבל גם אחרי שסיכמתם, ייתכן שלילד יהיה קשה להתנתק מהמסך. תגובות כמו “פעם אחרונה שאני מסכם איתך” או “אי אפשר לסמוך עליך”, לא יקדמו אתכם. להיפך, הן רק יפגעו בדימוי העצמי של הילד וביחסים ביניכם. במקום זה, תעזרו לו בכך שתגידו לו “אני רואה שקשה לך לכבות לבד, לכן אני אכבה”. לא בכעס ולא באכזבה. 

תבינו שבאמת קשה להתנתק ממסכים. גם לנו המבוגרים זה קשה

מירב אהרון סרוק, מדריכת הורים

בפעם הבאה שיצליח לכבות בעצמו – זה הזמן לפרגן לו בענק. כשאנחנו שמים דגש על הדברים החיוביים כשהם קורים, הסיכוי שיקרו רק הולך וגדל.

שרון צונץ, פסיכולוגית חינוכית:

כל הילדים זקוקים לזמן בלי מסך שבו משקיעים בחברים, באחים, בעזרה בבית, בשיעורים או בהכנה למבחנים, בחוגים ופעילות גופנית. תנאי מקדים להצלחה בהצבת גבולות הוא קשר טוב בין הורה לילד ותקשורת פתוחה של הקשבה ולא רק הנחתת הוראות.

תנאי מקדים להצלחה בהצבת גבולות הוא קשר טוב בין הורה לילד ותקשורת פתוחה של הקשבה ולא רק הנחתת הוראות

שרון צונץ, פסיכולוגית חינוכית

כדי להצליח בהגבלת זמן מסכים חשוב תכנון מוקדם – שבועי או יומי, של הפעילויות השונות ובהן זמן המסך. את התכנון מומלץ לבצע אחרי פעילות אחרת ולא אחרי זמן מסך. חשוב להסביר להם את המטרה (הסכנות),

זה התהליך: מסבירים, שמים גבול, מתכננים יחד את הזמן – ואז גם נצמדים לתכנית (כי תפקיד הילדים לבדוק אם אנחנו רציניים) – ומצליחים.

ילדה לומדת עם מחשב (צילום: shutterstock By Syda Productions)
להגביל? | צילום: shutterstock By Syda Productions

הדס לוי, יועצת משפחתית ומדריכת הורים:

האם ניתן בכלל לצפות מילד להגביל את זמן המסך שלו בעצמו? התשובה היא כנראה שלא. למה? נסו להגביל את עצמכם. רוב ההורים שאני שולחת אותם לנסות זאת חוזרים עם כישלון. כמונו, בטח לצעירים יותר חסרים הרצון העז, המחויבות והשליטה העצמית כדי לעשות זאת במקרה הזה.

אז עם מה נשארנו? עם ההבנה שזה חלק מהתפקיד ההורי שלנו – לתווך לילד את מה שבין מה הרצון שלנו לבין מה שאנחנו מאפשרים. 

להציע לו לבחון ביחד בכל יום כמה הצליח להפחית את השימוש ולעודד אותו על הצלחות קטנות

הדס לוי, יועצת משפחתית

השלב הראשון: לתאם ציפיות עם עצמנו. לקבוע את זמן המסך. השלב השני: לתווך לילד את הציפייה שלנו ואת איך אנחנו מתכוונים לעזור לו לעמוד בהגבלת הזמן. בגילאים צעירים מומלץ להיעזר באפליקציות שמגבילות זמן מסך. עם המתבגרים כדאי לשוחח, לשתף, לקרוא ביחד מחקרים ולצפות בסרטונים שמסבירים על הנזק בשימוש מוגבר במסכים.

השלב השלישי: להתחיל לעבוד בזה. עם המון סבלנות, בענייניות, בלי לצעוק או לשפוט, בעקביות יומיומית – להציע לו לבחון ביחד בכל יום כמה הצליח להפחית את השימוש ולעודד אותו על הצלחות קטנות.

ד”ר נעמה צורן, יועצת למערכות חינוכיות, מייצגת את גישת רג’יו אמיליה בישראל:

כהורים אנחנו רוצים שילדינו יפתחו מוקד שליטה התנהגותי-חברתי פנימי, שהוא למעשה מצפן המכיל את כל הקודים האישיים, חברתיים, תרבותיים, ומוסריים. מצפן שלו קול פנימי היודע לנתב את הדרך אל ההתנהגות המותאמת.

כאשר ההורה מתמקד בהצבה או בנייה של הגבולות רק מהמקום של הפסקה או מניעה של ההתנהגות, הרי שהמסר שהילד מקבל הוא שההתייחסות היא בעיקר משמעתית. כאשר מגיעים אל בניית הגבול ממקום של העצמה וחיזוק של הקול הפנימי של הילד, פיתוח היכולת לשלוט בדחף לבחור תמיד את המסך, הרי שהמסר המתקבל הוא שכאן אני בונה כלים ודרכים לבחור באופן יותר מושכל את אופי השימוש שלי במסך.

 

המסר המתקבל הוא שכאן אני בונה כלים ודרכים לבחור באופן יותר מושכל את אופי השימוש שלי במסך

ד”ר נעמה צורן, יועצת למערכות חינוכיות

העצמה וטיפוח הקול הפנימי נעשית דרך בניית תוכנית פעולה משותפת עם הילד. התוכנית צריכה לכלול גם את המשמעויות של האפשרות שהיא לא תתקיים כפי שתוכננה.

חשוב בסופו של כל יום לבדוק יחד באילו זמנים היה לילד קל או קשה יותר ללכת על פי התוכנית: למשל, מה קרה כשקיבל שיחת טלפון מחבר שהציע לו להיכנס למשחק משותף בזמן שלא היה על פי התוכנית שנקבעה.

ד״ר אייל דורון, מחבר הספר “להמציא מחדש: הורות וחינוך במאה ה-21”:

השאלה איך לגרום לילדים להגביל את זמן המסכים שלהם היא שאלה מוזרה. עד לפני משבר הקורונה עוד היה אפשר להאמין להפחדות ביחס למסכים והנזק הנורא שלהם לילדים שלנו, או לעובדה שמסכים מבודדים את הילדים שלנו בחדר וחורצים אותם לחיים של ניכור וריחוק חברתי.

אבל הנה הגיע משבר הקורונה והוכיח שבזכות אותם מסכים יכולים הילדים שלנו לתקשר עם החברים שלהם, ללמוד, או להיות בקשר עם סבתא וסבא. לא הגיע הזמן להבין את המציאות באופן יותר משוכלל?

לא מגבילים זמן מסכים, אלא עוזרים לילדים שלנו (וגם לנו עצמנו, אגב) לנצל באופן הרבה יותר טוב את זמן הצפייה. השאלה היא לא “כמה” זמן צופים, אלא “איך”.

 

לא מגבילים זמן מסכים, אלא עוזרים לילדים שלנו לנצל באופן הרבה יותר טוב את זמן הצפייה

ד”ר אייל דורון

 

השאלה היא איזה תועלת/ערך מוסף/ידע חדש/דוגמא לחיים/גילוי עולם, יכולים הילדים שלנו לקבל מהצפייה. צריך לעזור להם לגלות יותר צבעים ורבדים בתוכנית שהם צופים בה, להתעניין ולהשתתף בחוויה שלהם. לא להפוך להורים של “אסור” ו”מותר” שבסופו של דבר מסתירים מהם את האמת ולא משתפים אותם.

פורסם ב N12 – חינוך