מי פנויה לאימון בזמן שבן הזוג במילואים ובבית שלושה ילדים לדאוג להם?
מי רוצה לעשות תהליך לשינוי תעסוקתי, כשהיא מפונה עם כל המשפחה בחדר אחד במלון בנתניה?
אף אחד לא רוצה?
בשביל לעשות שינוי אמיתי, כזה שמשנה חיים
בקריירה, בזוגיות, בהורות, צריך ״מסה קריטית״ של אנרגיה,
השקעה של משאבים, מאמץ ומוכנות לצאת מאיזור הנוחות.
בזמן מלחמה,
במיוחד כמו שלנו,
כשאנחנו יודעים לספור בכאב את הזמן שעבר מה-7 לאוקטובר,
אך לא יודעים לספור כמה נשאר לסיום המלחמה,
המשאבים שלנו נהיים מוגבלים ומדוללים.
בלי שבחרנו בכך, מיקוד תשומת הלב והנוכחות שלנו יורדים.
״עד כמה מ-1 עד 10 את פנויה להתאמן על העסק החדש כשאת מפונה מהבית שלך? או כשהבן שלך עושה מילואים בעזה?״
כשאנחנו נמצאים במצב של הישרדות,
מערכת העצבים שלנו
מופעלת באופן אוטומטי למצב חירום
ואנו מקבלים החלטה תוך עשירית שניה,
כדי שנוכל לשרוד את הסכנה ו״להינצל״.
אבל אימון הוא לא מצב של הישרדות,
הוא דווקא מדבר על התפתחות וצמיחה.
אז האם הוא יכול להתאים בכלל לתקופה שלנו?
מסתבר שלפעמים כן.
דווקא בזמן מלחמה יכולים להיווצר
מצבים של צמיחה מתוך הישרדות,
דווקא מתוך ההתמודדות,
בזמן משברי בו ניכרת סכנה,
מתבהרת התמונה של מה חשוב לי להגשים,
בצורה בהירה ובאופן אותנטי.
לפעמים דווקא בתוך הקושי הכי גדול
הפחדים נהיים חיוורים
ואני מבן שאין זמן יותר מתאים להתחיל לייצר שינוי
מאשר עכשיו.