Search
Generic filters

ציפיות גבוהות

אני בשיעור פילאטיס והחלק האהוב עלי מגיע – מתיחות. הגוף שכוב על המזרן ואיבר אחר איבר מקבל את מנוחתו ונהנה מהגוף שהתחמם ומטווח התנועה שהתרחב. מותחים רגליים, ידיים ואחר כך מגיעים לפיתול עמוד השדרה. שוכבים על המזרן, רגליים בתשעים מעלות לכוון אחד, ראש לכוון ההפוך וידיים פרוסות לצדדים. ההנחיה של המדריכה היא לקרב את שתי הכתפיים לרצפה. אני מתמתחת, נושמת ומתמתחת שוב. אין מצב. אחת הכתפיים לעולם, כך נדמה לי, לא תגיע לרצפה. זה חסר סיכוי. אני עסוקה בתחילה בפער בין היעד הסופי לבין המצוי ברגע זה וקצת מתייאשת. אחר כך מגיעה אלי התובנה שזה בעצם לא משנה אם הכתפיים נוגעות או לא. כל המטרה של ההנחיה הזו הייתה פשוט לסמן כוון. יעד. להבין לאן הפנים מועדות (או הכתפיים במקרה זה). בנקודת הזמן המסוימת הזו שבה אני נמצאת, זה לא משנה אם הכתפיים שלי מרוחקות 5 ס”מ או 2 ס”מ מהרצפה או ששתיהן כבר שם. זה היינו הך. כל מה שמשנה הוא שאני מבינה את הכוון ואני עושה כמיטב יכולתי להתקדם לשם. וזה אנלוגי לכל מה שמחוץ לסטודיו הפילאטיס. לגבי כל מטרה בחיים, סימון היעד, מטרתו רק להבין מה אנחנו רוצים ולאן אנחנו מתכווננים. זה בסה”כ מצפן. מרגע שסימנו את הצפון אפשר להניח למצפן ולהיות עסוקים בדרך שלנו. ולא בשאלה האם אני כבר “שם”. שם זה רק כוון. אני עושה את מיטבי, משתדלת כפי יכולתי ברגע זה, והתוצאה לא בשליטתי.

המושג “נוירוזה” בתיאוריה האדלריאנית, בשונה ממשמעות המושג בתיאוריה הפרוידיאנית, מתייחס להימנעות מאחת או יותר ממשימות החיים (עבודה, זוגיות, חברה). האדם הנוירוטי יוצר מרחק בינו לבין משימות החיים, שעל ידם הוא מאוים מכישלון. כישלון, עבורו, הוא כל מה שהוא לא פסגת ההישגים.

אחד הגורמים המרכיבים את התפתחותה של ההימנעות הוא שאיפות גבוהות או מוגזמות.

בחברה המערבית מלמדים אותנו לקשור את תחושת הערך שלנו להישגים שלנו. לתוצאות הסופיות. הצלחתי בבחינה – משמע אני שווה. נכשלתי במשימה – אני כישלון. מכאן מובן, מדוע אדם שהציפיות שלו גבוהות, יחשוש מכישלון ויבחר להימנע מעשייה.

התפיסה שהגישה האדלריאנית מציעה היא לנתק את הקשר בין תחושת ערך לתוצאה (שאיננה תמיד תלויה בנו) ובמקומה לחזק את הקשר בין תחושת ערך לעשייה. התוצאה איננה קשורה לערך שלי. אם עשיתי, השתדלתי, פעלתי ונכשלתי, הכישלון אינו מעיד על ערכי, אלא על כך שמשהו בפעולה שלי מצריך שיפור.

כשאדם עסוק בעשייה, בתנועה הוא ממילא יתקדם. ההתקדמות דורשת התנסות. אך עלינו להיות מוכנים לכלול גם את הטעויות והעיכובים כדי לזכות בהתקדמות הזאת ולזנוח את הפנטזיה שהתוצאה תגיע באופן מיידי מבלי לצעוד צעד, צעד את הדרך.

מאת נועה שריג, מטפלת באמנות, פסיכותרפיסטית אדלריאנית בוגרת “מכון אדלר” ומאמנת אישית. www.noasarig.com

דילוג לתוכן