אם מישהו היה אומר לי לפני חמש-עשרה שנים, שיום אחד אני אשמח לקום בבוקר לעבודה, לא הייתי מאמינה לו.
מאז ומעולם הייתי ילדה טוב ותלמידה טובה וחיי התנהלו ללא דרמות גדולות. במרוצת השנים הפכתי להיות אשת מקצוע בתחום השיווק ואף מוניתי לתפקיד של סמנ״כלית לקוחות בחברה גדולה.
כמו בתיכון, כך גם החיים המקצועיים שלי התנהלו לפי הספר, רק שדבר אחד מהותי כן היה חסר – לא נהניתי בעבודה.
כל תפקיד חדש שנכנסתי אליו, התחיל בריגוש ובהתלהבות גדולה, אבל די מהר עברתי לריב בבוקר עם השעון המעורר, לספור את הימים עד החופשה הבאה ואפילו להיות חולה לא מעט, כדי שיהיה לי תירוץ להשאר בבית.
ואז נולד בני הבכור, ובפעם הראשונה הרשיתי לעצמי לעצור ובאמת להרגיש. הבנתי שאני לא רוצה להמשיך כך יותר, אבל גם הפעם היתה רק בעיה אחת – לא ידעתי מהו הדבר האחר שאני כן רוצה לעשות.
במקרה או שלא במקרה הגעתי במהלך חופשת הלידה שלי למכון אדלר ואני זוכרת היטב את הרגע שבו התיישבתי בפעם הראשונה בשיעור על התיאוריה האדלריאנית. הרגשתי כאילו מישהו מתמלל לי את המחשבות וחוויתי תחושת שייכות מדהימה. הבנתי שהגעתי הביתה.
בסוף תהליך ההכשרה שלי בבית הספר למאמנים, אזרתי אומץ ונטשתי את העולם המקצועי הקודם שלי. פתחתי משרד עצמאי ללווי ולאימון עסקי – והיום אני מגשימה את היעוד שלי, כשאני עוזרת לאנשים אחרים לעבור את התהליך שאני עצמי עברתי ולעשות שינוי בעולמם המקצועי.
זו תחושה מרגשת של קימה בבוקר ואני מאחלת זאת לכל אדם.