כמו בכל שנה בגן, גם השנה לקראת “יום המשפחה” הגננת תבקש מהילדים להביא איתם ולהציג לחבריהם בגן את התמונה המשפחתית שלהם. למעשה זוהי אחת המשימות האהובות על הילדים, לראות את ההורים והאחים שלהם מתנוססים בלוחות הגן, ובטח בשנה שכזו, בה ההורים לא מורשים לעבור את מפתן דלת הגן.

אך יחד עם זאת, עבור הורים רבים מדובר במשימה מורכבת ויש לכך הרבה סיבות כמו השאלה מהי משפחה? מי חשוב שיהיה בתמונה לאור המודלים המשפחתיים הקיימים כיום? אולם ישנה מורכבות נוספת וכואבת הרבה יותר, זו שלא רואים בתמונה המדוגמת והפוטוגנית. המורכבות שמתחבאת ומסתתרת מאחורי החיוך המנצנץ והחיבוק המקרב.

התמונה המשפחתית לא תראה לנו את התמונה האמיתית

לפעמים אותן תמונות משפחתיות וייצוגיות, מתעתעות במי שצופה בהן. לכאורה בתמונה הכל נראה שלם וברור, אבל מאחורי הקלעים, בחיים האמיתיים, הכול סדוק ומעורפל. אולי בהשפעת השנה האחרונה שהכניסה הרבה מתח לבית בפן הבריאותי, הכלכלי, התעסוקתי והחברתי, אבל ייתכן וזה היה שם הרבה קודם. בכל זאת, לא פעם אנו שומעים על “הכתובת שהייתה על הקיר”.

אז אילו דברים אנחנו לא יכולים לראות בתמונה? מה התמונה השמחה לא מספרת? את איך שהיא קוראת לו בשמות פוגעניים כמו “אפס”, “כלומניק”, או “חתיכת בהמה”, ואת זה שמרוב שהיא מאמינה בזה, זה נעשה שגור בפיה גם אל מול הילדים. אין זה משנה עבורה אם הם שומעים ורואים.

אנחנו לא נראה את זה שהוא לא מרשה לה ללכת במכנסיים קצרים ובודק בכל ערב את ההודעות בניידים במטרה לוודא שהיא שלו בלבד. כי הוא חושד ואינו מאמין.

אנחנו לא נראה את זה שהיא “לא סופרת אותו”, לא משתפת, לא מתייעצת. גם לא בשיחות מבית הספר של הילדים או האם להתמודד על תפקיד חדש. את זה שהיא מזמינה בעלי מקצוע חיצוניים על דברים שהוא יכול לעשות לביתו. מזלזלת ומקטינה.

אנחנו גם לא נראה את זה שהוא שלא מפסיק להעלם מהבית, מכל סיבה שלא תהיה, ורק חלילה לא להיפגש עם האישה הזו, שהוא לא מבין ולא זוכר מה מצא בה מלכתחילה. זו שהוא רואה אותה וחש תחושת גועל ובוז.

התמונה גם לא תראה לנו את ההיא שמדברת ללא הפסקה על השכן הכישרוני והבעל של החברה, איך הם עושים, קונים, משתפים, מצליחים. ובכך יורה חיצים “קטנים”. מאשימה. היא גם לא תראה לנו אותו שמאיים, “מחמם” ומשתמש בילדים. גם לא את זה שמרוב שהיא אוהבת – היא חונקת.

דוגמנים של זוגיות 24/7

לצערנו, האלימות בבית הפכה להיות רבת פנים, וזה ממש לא תמיד מסתיים בניידת כמו שאנחנו חושבים. הרבה פעמים אותה אלימות היא דווקא “אלימות של יום חול”, יומיומית ובלתי מובהקת.

קצת כמו האינסטגרם והפייסבוק, גם פה אנחנו שולטים ובוחרים, וכאילו לא. אך אל נתבלבל, זה לגמרי בידיים שלנו איך לפעול ומה להציג. נראה שהתופעה החברתית, נכנסה אלינו לתוך הבתים, לאינטימיות, לשיח ולהתנהלות התא המשפחתי. התרבות והחברה של היום “מעודדת” אותנו לקבל כעובדה – שאם זה מצטלם טוב זה מושלם. האומנם? זה ממש לא חייב להיות כך ולמעשה זה מסוכן ולא בריא עבור כל הצדדים.

הרבה פעמים הפתרון הנפוץ הוא להמשיך כך, לחכות ולהמתין עד שהילדים יגדלו, לסבול בשקט ולמשוך. אבל דווקא במצב כזה אנחנו טועים ומטעים את הילדים. כהורים עלינו להבין שיש לנו תפקיד משמעותי – אנחנו דוגמנים של זוגיות 24/7.

זוג רב 2 (צילום: istockphoto)
טועים ומטעים את הילדים. אילוסטרציה | צילום: istockphoto

חשוב להבין שהילדים שלנו מזהים את הטונציה, את המסרים, את הכוונות ואת הדרך. הם מכירים אותנו כל כך טוב. כמו ספוג הם מסתכלים וסופגים, לומדים מאיתנו ומפרשים לעצמם מהי זוגיות. אז איזה מסר אנחנו רוצים שיקבלו? מה תהיה תמונת החיים שלהם לזוגיות? כ”דוגמנים” – האם אתם מייחלים להם בעתיד, בחיי הזוגיות והמשפחה שיקימו בעצמם את המציאות שאתם חווים עכשיו?

פתחו זוגיות בריאה

חשוב לציין, שאין בכוונתי לעודד לפירוק המשפחה, אלא להבין שכך זה לא יכול להיות טוב. זהו משחק סכום אפס שאם אין ברצונכם לשנותו, לאורך זמן, כל הצדדים מפסידים. לעומת זאת, אם ברצונכם לשנות, זה אפשרי. זה אפילו הכרחי עבורכם ולא פחות – עבור ילדכם. הדגימו והיו הזוגיות שהייתם רוצים שהם יחוו. אם יש צורך פנו והיעזרו. פתחו זוגיות בריאה: של שיתוף, כנות, סבלנות וויתור.

יחד עם זאת, מצאו מקום המאפשר לכל אחד בתא המשפחתי להיות הוא ועדיין להרגיש אהוב ונחוץ לא רק בטוב, אלא גם כאשר הוא טועה, עייף או מרגיז. אפשרו לקחת חלק, להשתייך. באופן הזה תרגישו איך השלם הופך גדול מסך חלקיו.

כשאנחנו במיטבנו כלפי עצמנו, יודעים לשים את הגבול, מה אסור ומה מותר כלפינו. כשאנחנו נותנים מעצמנו, לסביבה ובפרט למשפחה הקרובה, אנו מרגישים חלק. באופן הזה נוכל לחיות, לחוות ולהדגים יחסים של כבוד הדדי ושוויון ערך. זו ללא ספק עבודה ומיומנות, גם כשאנו ביחד וגם לחוד. זו מערכת יחסים משפחתית המעניקה תמונה בעלת ערך ומשמעות.

 קרן אור אורן הינה אחראית תחום הגיל הרך והספורט במכון אדלר