על אופניים וגידול ילדים

מי שמכיר אותי יודע: אחת האהבות הגדולות בחיי, כבר מגיל צעיר, היא האהבה לאופניים. יש משהו בתנועה הפשוטה והבלתי אמצעית שברכיבה על אופניים, שמייצר בי רוגע. ההנאה עם תחילת הפידול כמעט תמיד מובטחת.

כרוכבת שטח, כל מסע ולא משנה ארכו, מפגיש אותי עם אתגרים שונים המצריכים ממני התארגנות לקראת המסע, לתנאי השטח ומזג האוויר, גיוס מאמץ אישי פיסי ומנטלי ומשמעת עצמית, והכרה בעובדה שהאתגרים השונים מהווים חלק מהמסע, מהטבע, מהנתיב. הבנה מראש שאני צריכה להתאים את עצמי אל הדרך.

רכיבה בשטח דורשת דריכות, אצבע על הדופק, התמודדות עם פחדים שעצם קיומם במחשבות שלנו, עשויים להפנות את תשומת הלב שלנו אליהם – במקום לדרך. לא מעט פעמים זה בדיוק מה שעשוי לגרום לנו ליפול… ואכן גם לרוכבים מנוסים מאוד הרבה פעמים יש נפילות. חלקן כואבות, אחרות רק שריטה בכנף – כאלו שקמים מהן, והן אלו שגורמות לנו להאמין עוד יותר ביכולות שלנו להתמודד עם הקושי ולהמשיך הלאה.

כשאני נופלת אני לא כועסת על הדרך, לא נעלבת ממנה, לא מאשימה אותה ש”בגללה נפלתי”, לא מבקשת ממנה להשתנות. היא דרך, בטבע. אני כן שואלת את עצמי איך אני יכולה לשפר את היכולות שלי לפעם הבאה.

והאופניים, יש בינינו סוג של יחסים. אני צריכה לסמוך עליהם שהם יעשו את העבודה, להאמין ביכולת שלהם לעמוד במסע.

ואיך זה מתחבר לגידול ילדים ומשפחה? יש לא מעט חיבור בעיני.

כשאדם מחליט להפוך להורה, הוא יוצא למסע למרחקים ארוכים. אני לא עושה פה הקבלה בין ילדים לאופניים, אלא חושבת על מה רכיבת אופניים מפתחת בי, איך התחביב הזה השפיע על נתיב חיי כאדם בכלל וכהורה בפרט – לא פחות מהעקבות שאני הותרתי עם גלגלי האופניים שלי, בנתיבי המסלולים בהם התארחתי.

כשמגיעים ילדינו לעולם יש בהם את הפוטנציאל לפתח את כל מה שדרוש להם להתמודד עם נתיב החיים שיבחרו להם.

לכל ילד יש את הנתיב הייחודי לו ואנחנו שם בשבילו, כדי ללמד אותו לדווש בתנאי השטח המשתנים בחיים, באחריות, בביטחון, בהתחשבות בתנאי הסביבה, בהכרה ביכולת שלו להתמודד עם מהמורות שבדרך, ליפול, לכאוב, לקום, לגייס אומץ ואופטימיות להמשיך בדרך ליעד, מתוך תחושת מסוגלות.

להרבה מאיתנו יש זיכרונות ילדות הקשורים לרכיבה על אופניים. מכרה בשם רננה מספרת על אבא שלה ז”ל שלימד אותה רכיבה על אופניים. בהתחלה הוא רץ אחריה, מחזיק באופניים, מאזן אותם כדי לעזור לה לשמור על יציבות ברכיבה. היא עם הראש למטה, מסתכלת על תנועות הגלגל, מנסה להתרכז.

והוא קורא לה ואומר “תרימי את הראש, הדרך פתוחה, תהני ממנה”. ואחרי מספר דקות קורא לה שנית, ואומר “תסתכלי רגע אחורה”, והנה היא מסתכלת ומגלה שהיא רוכבת כבר לגמרי בכוחות עצמה.

סיפור אחר של חברה שבילדותה היו לאביה שני תחביבים, הליכה לים בשבת בבוקר, ורכיבה על אופניים בעיר. כילדה היה כיסא מותקן עבורה על האופניים של אביה.

הם רכבו יחד לים בכל שבוע ולפעמים בימים סגריריים מלווים בטיפות של גשם, אביה המציא שיר “אנחנו גיבורי הגשם” שנסך בה אומץ שהפיג את החשש מפני הגשם.

אז איך הכל התחבר?

בהתחלה, אנחנו ההורים אוחזים “בכידון האופניים” של החיים המשפחתיים. הילדים מתלווים אלינו – בנתיבי חיינו שלנו, חשופים לנופים השונים הנטועים במסלולי חיינו, אשר השפיעו על בחירת המסלולים האישיים של כל אחד מאיתנו.

עם הזמן הילדים עוברים לקדמת הרכיבה. בתחילה אנחנו מאפשרים אופניים עם גלגלי עזר – לשמירה על ביטחונם, לצד הרצון לאפשר להם את חוויית העצמאות. כשהם אוחזים בכידון האופניים, נפתחות בפניהם אפשרויות חדשות התנסות בדרכים לא ידועות.

מהן המהמורות בדרך, הסלעים והבורות שלנו כהורים? הציפיות שלנו לדוגמא, שימשיכו לנסוע בנתיב שאנחנו סללנו, המחשבה שאנחנו היודעים הבלעדיים של מה נכון עבורם, במקום להתארח במסלול האישי המיוחד שלהם המביא אותם למימוש העצמי שלהם.

לפעמים כשהילדים בוחרים ללכת בדרך אחרת מזו שאנחנו סללנו לעצמנו, אנחנו מאוכזבים, כועסים, ומנסים לשנות אותם… אבל כמו הדרך בטבע, אותה אני לא מנסה לשנות, כי שם ברור לי שזו הדרך שאני מתארחת בה, שאני לא יכולה לשלוט בדרך שבטבע, אלא ללמוד להכיר אותה ולנתב את דרכי בה – כך גם עם הילדים שלנו.

עלינו להאמין כי במסע החיים של כל ילד יהיו תמרורים מכוונים אך הם מוצבים בהתאמה לצורך, במסלול של כל ילד, ומאפשרים התמודדות הנכונה להם עם אתגרי השטח. ולכן, יש מקום ללמוד את סגנונו של כל ילד, את הדרך לליבו, מה מעשיר אותו, מחזק ומעודד אותו, מה הוא אוהב ואיך לעזור לו להגיע לשם.

אנחנו משאירים את חותמנו, משפיעים על חייהם של ילדינו ובאותה מידה הם משפיעים על מי שאנחנו. אם רק ניתן גם לילדים שלנו, “להתארח” במסלול שלנו ונבנה יחד איתם מסלול משותף, נרוויח מסע מיוחד שיש בו מקום של אמת לכל אחד.

ליאן סלע היא מנכ”לית מכון אדלר