התסריט של חיינו נכתב על ידינו

דור (שם בדוי) בת ה-15,
התיישבה לראשונה בכיסא שבחדר האימונים
ואמרה בקול חרישי:
״אני פה, אבל איני רואה טעם באימון הזה,
אין מה לעשות בקשר למצב שלי.
התלמידים בכיתה לא רואים אותי,
אני אוויר בשבילם״.

דור, נערה מקסימה, טובת לב ומשקיענית
הגיעה לבית הספר בכל יום בלב כבד
ובציפייה שמישהו יראה אותה,
יושיט לה יד
ואולי יהיה לה לחבר,
אך בפועל פגשה שם רק בדידות ותחושת ייאוש
שהתגברו מיום ליום.

תוך הקשבה לסיפור של דור,
חשבתי על התאוריה של אדלר,
על מטרת העל של כולנו – להרגיש שייכים
ועל עוצמת הכאב שמתלווה לאובדן תחושת שייכות
במיוחד בגיל ההתבגרות.

דור בחרה לתת הזדמנות לתהליך האימוני,
למרות תחושת הייאוש שפקדה אותה.
לאט לאט היא נזכרה ביכולות, בעוצמות ובכישורים
היחודיים והנפלאים שלה.

במהלך האימון, החליטה דור
לכתוב תסריט חדש לחייה החברתיים
והחליפה את התפקיד של הילדה ״השקופה״ וחסרת האונים
בתפקיד של ילדה אמיצה, יוזמת, חייכנית ותורמת,
שיש בידיה ״כוח על״ להשפיע על מציאות חייה.
דור גייסה הבנה חדשה,
שאומרת ששייכות אפשר לייצר
במקום לחכות שיתנו לנו אותה.

בשלב זה, נולדו מטרות יצירתיות
שתורגמו לפעולות אמיצות
אותן ביצעה דור, בכל שבוע.
לא לקח זמן רב, עד שהחברים לכיתה
הרגישו את הנוכחות החדשה של דור
ובהמשך נולדה גם חברות נפלאה
שכל כך חיכתה לה.

זהו סיפורה של דור,
אך זו גם תזכורת חשובה
על כך, שכולנו תסריטאים יצירתיים של חיינו.
חשוב רק לבדוק מדי פעם
שהתסריט שכתבנו
משרת את הרצונות והשאיפות שלנו
ואם לא – תמיד אפשר לכתוב אחד חדש!