Search
Generic filters

המשגת מודל הנוירוזה עפ"י אדלר בהתייחס למכורים

המשגת מודל הנוירוזה עפ"י אדלר בהתייחס למכורים

ענת כרמי, מטפלת בקליניקה של מכון אדלר

 מסמך זה מתאר באופן תמציתי את מודל התפתחות הנוירוזה עפ"י אדלר בהתאם לסכמה שבנתה ד"ר ז.אברמסון[1], אשר מונה את המשתנים המשתתפים במודל ואת הדינאמיקה שביניהם תוך הקבלה לתהליכים הפסיכולוגים המתפתחים אצל המכור.

הצגת המודל :

האלמנט הראשון, המהווה תנאי לקיום הנוירוזה, הוא רגש נחיתות.  רגש הנחיתות מתבטא בכך שהאדם אינו חש עצמו כחלק בעל משמעות מן החברה, רגשי הנחיתות שלו מכוונים אל אנשים אחרים וביחס אליהם הוא מרגיש קטן וחסר ערך. עפ"י אדלר השאיפה לתחושת שייכות וערך היא  חלק מהמבנה האנושי והתחושה של העדר משמעות וערך היא חוויה כואבת ובלתי נסבלת.

רגשי הנחיתות מולידים משאלה לפיצוי יתר, שמשמעו עליונות- זוהי שאפתנות יתר– (לא מדובר בשאיפה לגיטימית להצלחה). דוגמא לשאפתנות יתר: אני מוכרח (להבדיל מהייתי רוצה) להיות מושלם, הכי – חכם/ מצליח/חזק, מבין בהכל, פרפקציוניסט, מושלם – לא לטעות אף פעם, תמיד להיות רק מוסרי. מדובר במטרות חיים דמיוניות, שאיפות לא ריאליות על סולם הצטיינות נבחר שעיקרו להתנשא מעל כולם בסולם זה, תוך החמצת ערך החיים האנושי של אינטרס חברתי. ככל שרגשי הנחיתות גדולים יותר הצורך בפיצוי יהיה גדול יותר והאינטרס החברתי נמוך יותר.

אינטרס חברתי, נתפס עפ"י התיאוריה של אדלר כמושג מקביל לבריאות נפשית. אדם בעל אינטרס חברתי הוא אחד שאכפת לו באמת מה קורה לאחרים, לסביבה שלו, לאנושות. המטרות שלו קשורות באותה מידה ובעת ובעונה אחת, בו עצמו ובזולת. בחברה, בהווה ובעתיד. הוא לא שואף לקידום עצמי על חשבון האחר, הוא בדרך כלל, משתף פעולה, מתמקד בשיפור הכישורים האישיים שלו, בהגשמתם, בתרומה ובהבאת תועלת.

 

השלב הבא במודל הוא ייאוש מהסיכוי להגיע לגבהים שהנוירוטי הציב לעצמו. הייאוש יכול לנבוע משני מקורות :

  1. סגנון חיים של פינוק מתבטא בן היתר בתפיסה מרכזית של:"אני רוצה את זה קל נוח (ללא השקעה מצידי) ושיעשו את זה עבורי עכשיו", חוסר יכולת לשאת תסכולים, תשוקה לסיפוקים מידיים. אצל המכור יתבטא דפוס זה של פינוק, בין היתר, באופן שבו הוא משעבד את המשפחה, הכל מגיע לו והוא תובעני בתפיסותיו. המפונק הנוירוטי מאופיין לעתים קרובות בפאסיביות, ברמת אנרגיה נמוכה ואין לו מוכנות לפעול להשגת מטרותיו – "שהדברים יסתדרו מאליהם".
  2. דימוי עצמי נמוך – תפיסה עצמית של חוסר יכולת, אמונה ש "אין לי סיכוי" .

לא אחת קיימים אצל הנוירוטי הן פינוק הן פסיביות והן דימוי עצמי נמוך, אך יכול להתקיים גם מצב שבו יש רק פינוק או רק דימוי עצמי נמוך לדוגמא: אני מאמין בעצמי אבל לא מוכן להשקיע .

בעל רגש הנחיתות החברתית אינו בא על סיפוקו כשהוא מרגיש שווה בן שווים. להיפך, מצב זה מביא אותו לחרדה מלהיות אדם רגיל כי אדם רגיל אינו בפסגה. הישגים ממוצעים, הצלחות חלקיות, התנהגות אנושית הכוללת טעויות, כישלונות או רגעים מביכים, כל אלה גרועים בעיניו מלהיות "הכי גרוע",הכי בעייתי, הכי אומלל, נחות וחסר אונים.(אברמסון,2012, ע"מ 145).       אם נמשיג תפיסה זו על המכור אזי שאם נציע לו להפסיק את השימוש בסמים ובמקומם, לקום בבוקר כמו כולם, ללכת לעבודה, לחכות לקבלת המשכורת בסוף החודש, סביר שהוא לא "יתרשם" מהאופציה המוצעת שכן "אני נועדתי לגדולות ולחיים קלים". כשמציעים למכור להיגמל האלטרנטיבה היחידה שהוא רואה היא להיות סתם עוד אחד או שאז יצטרך לצאת לעבוד לשם פרנסה, להתנהג יפה עם אשתו לדאוג לילדיו וגם את זה הוא לא רוצה. זו לא אופציה מבחינתו להיות אדם רגיל וגם לא אופציה לעשות את המאמץ.

לכן כל הדינאמיקה הזו מחייבת פיתרון (פסיכולוגי).

מבין שתי קצוות הרצף רגש נחיתות מצד אחד ושאפתנות יתר מצד שני, מטרת השימוש בסם אצל האדם הנוירוטי, הוא בראש ובראשונה להיפטר! מתחושת הנחיתות ולהעלות את תחושת הערך הנמוך. ע"י השפעת הסם או האלכוהול הוא ממלא את הריק באופן מהיר ומקבל תחושת ערך באופן שלא דורש ממנו לעשות משהוא אקטיבי (שכן הפאסיביות שולטת). חוסר הערך הוא הסבל והכאב שהמכור מנסה להכהות באמצעות הסם. ההתייחסות היא לכל התמכרות שנותנת הרגשה טובה high)), מקלה, ושבעת השימוש האדם מרגיש – הכל נפלא, אני נהדר, גדול, מוצלח וזו תחושה נהדרת. במקרים רבים ובעיקר בגיל ההתבגרות שזהו הגיל הרווח לתחילת שימוש, הסם מקנה גם תחושת שייכות בקבוצת השווים ואם הוא הופך לסוחר סמים אזי זה מקנה לו גם תחושת מסוגלות משמעות ומרכזיות. השימוש משחרר אותו גם משאיפת היתר -"מה זה כבר משנה אם אני אצליח בלימודים או לא….הכל בסדר..אני לא צריך ללמוד".

המטרה המשנית או הרווח המשני הוא בכך שבשלב הבא – שלב ההתמכרות, השימוש פוטר את המכור מלהתמודד באומץ עם משימות החיים (עבודה, משפחה, חברה), וגם משמש כאליבי לחוסר ההצלחה שלו ("מה שמעכב אותי מלהגיע לאן שאני חושב שאני אמור להגיע, הוא לא בשליטתי ולכן לא באחריותי"). זו דרך להימנעות מהמבחן של החיים שהנוירוטי פוחד שלא יצטיין בו. הוא יעדיף את הסבל מהמגבלה (ההתמכרות) על כאב הנחיתות.

לפי אדלר לא קיימת בעיה נפשית ממנה סובל רק ה"חולה". לתירוץ ולסימפטום הנוירוטי יש תמיד "כתובת" חברתית שהיא הסובלת העיקרית מבעיותיו. בהקשר של המכור קל מאוד לזהות את קהל המטרה שניפגע (לדוגמא:הורים, בן זוג ). לתפיסה זו יש השלכות טיפוליות לכיוון מערכתי.                                                                                                                                      בהקשר הטיפולי יש להתייחס כמובן לתלות שיתופית ( co dependency) המאפיינת דינאמיקה משפחתית ובין זוגית בקרב מכורים, דינאמיקה המתארת דפוס יחסים בו שני אנשים עונים על הצרכים( הפסיכולוגים) אחד של השני בדרכים דיספונקציונליות.

נוירוזה על פי אדלר היא דרך חיים שאינה מביאה לידי ביטוי את כוחות היצירה ואת הפוטנציאל האישי. במקום לפעול באופן שיש בו תרומה כללית הנוירוטי עסוק בלי הרף בלהגן על ערכו ובבדיקת מיקומו. הוא לעולם אינו נוטל אחריות למעשיו ואינו רואה אפשרות אחרת מזו שבחר.

אדלר קובע " השימוש בחוויות מזעזעות להגנת ההילה המאוימת, זו הנוירוזה"[2]

"בעוד הבריא מנסה ככל יכולתו לשנות מה שלא מתאים לו ומקבל מה שאי אפשר לשנות, הנוירוטי מחפש מצוקות ועושה מהן "הון פוליטי" שמתורגם אצלו לסוג של חשיבות מיוחדת ולכן לעליונות. זוהי הסיבה לכך שהוא מתמקד בהזדמנויות למצוקה, לקיפוח, ולהאשמה כלפי אחרים או כלפי החיים שאינם הוגנים כלפיו".(אברמסון,2012,ע"מ 147).

בתפילת השלווה, מכורים מבקשים מאלוהים בדיוק את הכוח לשנות ראיה זו:"אלי תן לי את השלווה לקבל את הדברים שאין ביכולתי לשנותם אומץ לשנות את הדברים שיש ביכולתי לשנותם ואת התבונה להבדיל בן השניים".

 

תודה מקרה לב לד"ר זיוית אברמסון על הליווי והתמיכה בגיבוש מסמך זה .

 

[1] סכמת הנוירוזה שפיתחה ד"ר זיוית אברמסון מוצגת בעבודת הדוקטורט משנת 2012

[2] אלפרד,א.(2008). משמעות חיינו. הוצאת כנרת,זמורה ביתן, דביר.

 

עשוי לעניין אותך

דילוג לתוכן