Search
Generic filters

מה בין מצוי לרצוי והדרכת הורים?

כמה קשה לנו מ-1 עד 10 כשהילדים מתוסכלים, מתקשים, לא מקבלים את מה שהם רוצים, לא מצליחים במשימה? עד כמה אנחנו דרוכים במצבים האלה בהם אנחנו אומרים: ‘לא’ וחוששים מתגובה של ילד לא מרוצה? מה מפעילה בנו תגובת הבכי שלהם? כמה מהר אנחנו מנסים לפתור להם את הקושי? איפה זה פוגש את התפיסה ההורית איתה אנחנו פועלים בתוך ההורות ואיך כל זה מתקשר לצמיחה והתפתחות?

אלה חלק מההתלבטויות והשאלות שעולות במפגשים עם הורים בחדר ההדרכה. הן מקבלות ביטוי בכל מיני מצבים בחיי הילדים:

  • החברה הכי טובה לא רוצה לשחק איתה והיא עצובה מאוד.
  • בן ה- 4, מתעורר בארבע וחצי לפנות בוקר ודורש שכל בני הבית יתעוררו יחד איתו.
  • צריך לחזור הביתה אבל הוא רוצה להשאר בגינה/אצל החבר.
  • השמלה הסגולה שהיא אוהבת במכונת הכביסה והיא רוצה ללבוש אותה עכשיו.
  • הוא שוב נכשל בטסט וחרב עולמו.
  • היא נפרדה מהחבר וליבה שבור.

הורים חווים סיפוק עצום לראות את ילדיהם גדלים ומתפתחים והם מוכנים להשקיע זמן, מחשבה ומשאבים רבים כדי לאפשר להם תנאים מיטיבים לעשות זאת.

“בכל רגע אני יותר ממה שהייתי קודם”

ילדים נולדים חסרי אונים לחלוטין.  ובאמת, כשהם נולדים אנחנו קשובים לספק להם מיד את כל צרכיהם: חיתול יבש, בגד חם, מזון, מגע, הרגעה. איך אנחנו יודעים? הם אומרים לנו באמצעות שפת הבכי. יש אפילו הורים שיודעים לזהות ניואנסים של בכי:  בכי של רעב, בכי של עייפות וכו’.  

ואז הם גדלים וקורה דבר מופלא. בכל יום הם מגלים ומתנסים בדברים חדשים, לומדים על עצמם ועל יכולותיהם. החיים מנקודת המבט שלהם הם כמו חוויה אקסקלוסיבית של חשיפת תגליות והסקרנות הטבעית מתדלקת את מנוע החיפושים הבלתי נילאה שלהם ללמוד ולהתנסות בחיים, להיות מועילים ומשמעותיים.

הזכרו בפעם הראשונה שילדכם מזג מים מבקבוק, את תחושת משקל הכלים בידיו, את השרירים שמתאימים עצמם לאחיזה, את ריח החומרים והקולות שהם משמיעים, את מאמץ הריכוז והמחשבה, העיניים הממוקדות, הסינכרון במוח של הפעולות, המשובים הרבים בין האיברים, השרירים והמוח, לייצב את האחיזה ולוודא שהמים עוברים מכלי לכלי, חוויה חושית וריגשית מלאה עם למידות רבות של יכולות ומסוגלויות ישנות וחדשות.

והשרירים מתנסים, מתחזקים, והאמונה ביכולת למזוג את המים מתעצמת, כי ברקע אנחנו משמיעים קולות של התפעלות ועידוד, משקפים לו במילים את היכולת החדשה. הילד חווה עשרות של חוויות כאלה ביום ולומד מהן למידה משמעותית על החיים.

קושי הוא תגלית טובה

לפעמים הצורך הזה מתממש דווקא כשלא מצליח או כשדרישות החיים מורות שאי-אפשר. הילד פוגש  ‘תגלית’ חדשה- מציאות שאינה תואמת לציפיותיו: הוא מצפה לדבר אחד, במציאות קורה דבר אחר והפער שבין השניים מוליד- תסכול, אכזבה, צער, כאב.

אך האם אנחנו רואים גם את זה כהזדמנות של הילד לחוות תגלית חדשה?

השעה שבע בערב, המשפחה מתארגנת לארוחת הערב, דלת המקרר נפתחת והילדה רואה את עוגת הקצפת שמונחת על המדף. באותו רגע היא רוצה עוגת קצפת. אמא מתווכת: עוד מעט אוכלים ארוחת ערב, אי אפשר עוגה עכשיו. הילדה חשה תסכול ומביעה אותו בזעף, אולי השתטחות על הריצפה, או בכי, שפעם ידענו להקשיב לו ועכשיו אולי קשה לנו איתו.

בחדר ההדרכה אנחנו מבררים מדוע קשה עם הבכי, איזה פירוש נותנים לו,  אילו רגשות הוא מעורר בנו, האם אפשר לנסות פרשנות אחרת, אילו כלים יש לנו כדי לאפשר לילדה להתמודד עם הפער בין המצוי לרצוי, לחוות את התגלית ולהתחזק מהלמידה שהיא מאפשרת.

איך עושים את זה? ממש כמו שמלמדים למזוג נוזלים מכלי לכלי. הורה מוביל וקשוב יזהה את הקושי של הילדה כפוטנציאל ללמידה ולא ימהר לפתור לה אותו. הוא יכול לומר  באמפטיה, “זה באמת מבאס כי את רעבה ורוצה לאכול עוגה”, כבר הילדה לא מרגישה לבד, יש מי שמבין אותה.

וכאן, אם מאפשרים, מתחילה התמודדות עם דרישות החיים:  הילדה מתאמנת בהקשבה לתנאי המצב, בזיהוי כוחות שמצויים בה, ובשיתוף פעולה. כש’השריר’ הזה עדין חלש היא עלולה לייצר מופע של כעס, אולי גם בכי ובקשות חוזרות, אבל אם היא תפגוש הורה נחוש ובטוח בדרכו, שמבין את מה שהבכי שלה מבטא, רואה אותה בעיניים טובות, סומך עליה ומביע אמון בכוחותיה להתמודד: “ראיתי שהיה לך קשה, אבל הצלחת להתגבר”, שם-ממש שם, נובטת ומדושנת יכולת חדשה. הילדה צומחת מתוכה והנה עוד למידה שמציידת אותה לחיים.

לעומת זאת, אם ההורה נמנע מעימות, נותן לה את העוגה, היא לומדת שדרישות החיים מתכופפות לעומת רצונותיה, מסר בעייתי שלא יתקבל בטוב במעגלים אחרים בחייה. היא גם לומדת שההורה לא סומך עליה שהיא יכולה להתגבר על הקושי ולהתמודד איתו. בעצם בתגובה כזו נמנעת ממנה הצמיחה המתבקשת.

כדאי לכם לבדוק: סדנאות הורים

חדר ההנחיה – מעגן בטוח לחשיבה הורית

בחדר ההדרכה אנחנו מפתחים את ההבנה שחלק מהתפקיד ההורי הוא להפגיש את ילדינו עם מציאות לא רצויה, אפילו להזמין אותה לפעמים ולאפשר להם להתמודד איתה.

לכך מתלווה תובנה נוספת: במקום שקשה להם, ילדים רוצים לפגוש הורים שלא נבהלים מקושי. הורים שבמסע ההורות כותבים מפת דרכים ברורה, מתבוננים במטרות מקרוב ומרחוק, אוחזים בהגאים בביטחה ולא נבהלים ממכשולים.

לפעמים התובנות האלה מבשילות, אך יחד איתן עולה חסם שגורם להורים להרתע ממימוש.  בחדר ההדרכה אנחנו שואלים שאלות שעוזרות לזהות את המניע לרתיעה. לפעמים זה יושב על תפישות של מה זה הורה טוב? לפעמים למשל, עולה שההורים רוצים לאפשר לילדיהם ילדות אחרת מזו שהיתה להם ושם מתגלה התנגשות בין מטרות.

בהדרכה פרטנית עושים את הבירור הזה מתוך הקשבה ואמפטיה להורים. אנחנו בודקים ביחד אילו מחירים ההורים והילדים משלמים כשהבחירה היא למשל לוותר.

איך זה מתחבר למטרות ההוריות, בוחנים אפשרויות אחרות, לומדים דרכים לתקשורת מעודדת תחושת שייכות טובה אצל ילדים ובסוף בוחרים בדרך כזו או אחרת, אבל הפעם ממקום מודע, מוביל, בטוח ומצוייד בידע והבנת הצרכים של הילד.

אם אתם מרגישים קושי לראות את ילדיכם חווים תסכול, אם אתם מזהים שההובלה ההורית שלכם מתקשה או נמנעת מלהפגיש את הילדים עם מקומות של אכזבה, התמודדות עם כאב ריגשי או אי הצלחה, פנו אל הדרכת הורים שתתמקד בקושי ובחוויה האישית שלכם ותעזור לכם להתאים כלים מעשיים שיחזירו אתכם לנווט את המשפחה במסלול החיים ממקום של ידע, מודעות ובטחון שאתם מספקים את הצרכים הריגשיים של בני ביתכם.

נכתב ע”י אורנה אנג’ל, מנחה מטעם מכון אדלר

דילוג לתוכן